“הסאטיר, ככוריסט הדיאוניסי, שוכן במציאות שאושרה בידי מיתוס וטקס. שהטרגדיה תתחיל בו, שהחוכמה הדיאוניסית של הטרגדיה תדבר דרכו, הוא תופעה תמוהה לא פחות, ובאופן כללי יותר, מן המקור של הטרגדיה מן המקהלה. אולי נוכל להשיג נקודת מוצא לחקירה זו אם נטען שהסאטיר, אותו רוח טבע בדוי, עומד אל האדם התרבותי באותו יחס שבו המוזיקה הדיאוניסית עומדת אל הציוויליזציה. ריכרד וגנר אמר על האחרונה כי היא נבלעת במוזיקה כשם שאור מנורה נבלע באור יום. באותו אופן, אני סבור, חש עצמו היווני התרבותי נבלע אל תוך מקהלת הסאטירים, ובהתפתחות הבאה של הטרגדיה היוונית נסוגו המדינה והחברה, ולמעשה כל מה שמפריד אדם מאדם, מפני תחושת אחדות עצומה שהוליכה חזרה אל לב הטבע. נחמה מטפיזית זו, שאותה, ברצוני לומר מיד, שולחת אותנו כל טרגדיה אמיתית, שלפיה חרף כל שינוי פנומנלי, החיים הם ביסודם שמחים ועצמתיים באופן שאינו ניתן להשמדה, באה לידי ביטוי מוחשי ביותר במקהלת הסאטירים, ישויות טבע השוכנות מעבר לכל ציוויליזציה ושומרות על זהותן דרך כל חילופי הדורות והתנועה ההיסטורית. עם מקהלה זו התנחם היווני העמוק, הרגיש כל כך באופן ייחודי לסבל העדין והעמוק ביותר, שחדר אל סוכני ההרס של הטבע ושל ההיסטוריה גם יחד. אף שהיה נתון בסכנה של כמיהה לשלילה בודהיסטית של הרצון, הוא ניצל באמצעות האמנות, ובאמצעות האמנות החיים שבו וזכו בו מחדש.”