“אמונה נחוצה ומבוקשת ביותר דווקא במקומות שבהם חסר כוח רצון; כי רצון, כביטוי של שליטה, הוא הסימן המובהק ביותר לעוצמה. במילים אחרות, ככל שאדם פחות יודע לפקד, כך הוא זקוק יותר למישהו שיפקד עליו – אלוהים, נסיך, מעמד, רופא, מוודה, דוגמה או מצפון קבוצתי. אפשר להסיק מזה ששתי הדתות העולמיות, בודהיזם ונצרות, צמחו והתפשטו במהירות בגלל קריסה וחולי של כוח הרצון. וזה בדיוק מה שקרה: שתי הדתות הגיעו לעולם שבו הרצון היה חולה, והצורך ב'עשה זאת' היה נואש. הן הטיפו לפנאטיות בתקופות שבהן הרצון היה מותש, וככה הציעו להמונים משענת חדשה, אפשרות מחודשת לרצות משהו. כי פנאטיות היא סוג ה'כוח' היחיד שגם אנשים חלשים וחסרי ביטחון יכולים להשיג; זה מעין היפנוזה של החושים והשכל לטובת התמקדות אובססיבית בנקודת מבט אחת – מה שהנוצרי קורא לו 'אמונה'. ברגע שאדם מגיע להבנה שהוא חייב שיפקדו עליו, הוא הופך ל'מאמין'. לעומת זאת, אפשר לדמיין מצב שבו לאדם יש כזו עוצמה פנימית וחופש רצון, שהוא משתחרר מכל אמונה ומכל צורך בוודאות, וחי בביטחון גם כשהוא רוקד על חבל דק מעל תהום. אדם כזה הוא הרוח החופשית בהתגלמותה.”
פרידריך ניטשה