פרידריך ניטשה

“נשים נחשבות עמוקות — למה? כי לעולם אי אפשר לגלות להן תחתית כלשהי. נשים אינן אפילו רדודות.”

“אני יער, ולילה של עצים אפלים: אך מי שאינו מפחד מחשכתי, ימצא גדות מלאות ורדים מתחת לברושיי.”

“הבשלות של האדם — פירושה, לשוב ולרכוש את הרצינות שהייתה לו בילדותו בעת משחק”

“אה, נשים. הן הופכות את הפסגות לגבוהות יותר ואת השפלים לתכופים יותר.”

“אדם לא רק רוצה שיבינו אותו כשהוא כותב, אלא גם, בוודאות גמורה לא פחות, לא שיבינו אותו. אין זו כלל ועיקר טענה נגד ספר כאשר מישהו מוצא אותו בלתי מובן: ייתכן שדווקא זו הייתה כוונתו של מחברו, ייתכן שהוא לא רצה שיבינו אותו על ידי "כל אחד". תבונה וטעם נעלים, כאשר הם רוצים למסור את מחשבותיהם, תמיד בוחרים את שומעיהם; בבחירתם הם גם סוגרים באותה שעה את מחסומיהם בפני "האחרים". שם מקורם של כל חוקי הסגנון המעודנים יותר: הם מרחיקים בעת ובעונה אחת, הם יוצרים מרחק, הם מונעים "גישה" (מובנות, כפי שאמרנו,) בעוד הם פותחים את אוזניהם של אלה הקרובים להם מבחינה אקוסטית.”

“עבור האישה, הגבר הוא אמצעי: המטרה היא תמיד הילד.”

“מה יודע הוא על אהבה, מי שלא נאלץ לבוז בדיוק למה שאהב”

“הטרגדיה היא שאנחנו לא יכולים להאמין בדוקטרינות של דת ומטאפיזיקה אם יש לנו שיטות אמת קפדניות בלב ובראש, ובו בזמן הפכנו, עם התפתחות האנושות, כל כך רגישים שמצטרפים לנו אמצעי הצלה ונחמה גבוהים – והסכנה היא שהאדם עלול לדמם עד המוות מהאמת שהוא מבין.”

“אמור פאטי – אהוב את גורלך, שהוא למעשה חייך.”

“צריך לשלם ביוקר על האלמוות; צריך למות כמה פעמים בעודו בחיים.”

“אי אפשר לסבול מבלי לגרום למישהו לשלם על כך; כל תלונה כבר מכילה נקמה.”

“לא יכול להיות אלוהים, כי אילו היה כזה, לא הייתי יכול להאמין שאינני הוא.”

“האדם הוא החיה האכזרית ביותר, אומר זרתוסטרה. כאשר הביט בטרגדיות, בקרבות שוורים, בצליבות, חש עד כה מאושר יותר מאשר בכל זמן אחר על פני האדמה. וכאשר המציא את הגיהינום... הנה, הגיהינום היה גן עדן שלו על פני האדמה; הוא יכול היה לשאת כעת את הסבל, על ידי התבוננות בעונש הנצחי של מדכאיו בעולם האחר.”

“המלחמה הייתה מאז ומתמיד החוכמה הגדולה של כל רוח שגדלה פנימה מדי ועמוקה מדי; כוחה המרפא טמון אפילו בפצעים שאדם מקבל.”

“אלה שיודעים שהם עמוקים שואפים לבהירות. אלה שהיו רוצים להיראות עמוקים בעיני ההמון שואפים לערפול. שכן ההמון מאמין שאם אינו יכול לראות עד קרקעיתו של דבר, הרי שהוא מוכרח להיות עמוק. הוא כה פחדן ואינו אוהב להיכנס למים.”

“מחשבות על המוות. זה מעורר בי עצב מתוק לחיות בתוך הבלגן הזה של רחובות, צרכים וקולות: כמה הנאה, חוסר סבלנות ותשוקה, כמה חיים צמאים ושיכרון של חיים צפים פה בכל רגע! ובכל זאת, בקרוב יהיה שקט כל כך לכל האנשים הצועקים, החיים ואוהבי החיים האלה! איך הצל של כל אחד, בן הלוויה הקודר שלו, עומד מאחוריו! זה תמיד מרגיש כמו הרגע האחרון לפני הפלגה של ספינת מהגרים: לאנשים יש יותר מה לומר זה לזה מאי פעם, השעה דוחקת, והאוקיינוס עם השקט הבודד שלו מחכה בקוצר רוח מאחורי כל הרעש – כה רעבתני, כה בטוח בטרפו! וכולם, כולם, מניחים שהעבר לא היה כלום, או עניין פעוט, ושהעתיד הקרוב הוא הכל: מכאן המהירות הזו, הצעקות האלה, הבריחה העצמית הזו! כולם רוצים להיות הראשונים בעתיד הזה – ובכל זאת המוות ושקט המוות הם הדברים היחידים שוודאים ומשותפים לכולם! מוזר שדווקא הדבר היחיד שוודאי ומשותף לכולנו לא משפיע כמעט על בני האדם, ושהם רחוקים מלתפוס את עצמם כאחים למוות! משמח אותי לראות שאנשים לא רוצים לחשוב על המוות בכלל! הייתי רוצה לעשות משהו כדי להפוך את רעיון החיים ליקר יותר לכולנו.”

“העתיד משפיע על ההווה בדיוק כשם שהעבר משפיע עליו.”

“יש אנשים שנולדים לאחר מותם.”

“אהבה אינה נחמה. היא אור.”

“כאשר מאה אנשים עומדים יחד, כל אחד מהם מאבד את דעתו ומקבל אחרת.”