“כמובן, אם אדם אינו בוטח במלואו בהבטחת מלכות האלוהים, יהיה לו קשה לקחת סיכונים ולהקריב קורבנות בחיים האלה. בשורה שמרכזה הוא העצמי הזמני - אושר חמקמק, הצלחה ארצית, שגשוג הבל, דברים כגון אלה - היא השאיפה העיקרית של הנוצרי הפושר; זה שמאמין במידת מה שהוא נתון למוות נצחי; זה שאולי יאמין בבני אדם לפני האל, ושפוחד באופן חולני להיראות נחות מכל אדם אחר. האיש מבית מדרש זה חש עמוקות שיש לו רק חיים אחד לחיות, שזה חייב להיות סיכויו היחיד, ולפיכך חייב שיהיה לו הכול לטובתו - מן התהילה ועד הנוחות ועד העושר - ושזה יקרה מיד, ברגע זה ממש. הוא רק רומז שהוא מובס משום שהוא מתעקש תמיד שעליו לנצח, ושמשפטו בא עכשיו ועל ידי האנשים סביבו. הנקודה היא, עם זאת, במובן זה, שבחסד הנוצרי אכן חופשי, אך רק כל עוד הוא רוצה להיות חופשי - המעשיות של החירות האמיתית: זו של האל, שאינה מציעה כל כך חירות להיות כמו העולם, אלא חירות מן הלחצים של הצורך להיות כמו העולם. שכן החוק האלוהי מבוסס אך ורק על אהבה וחירות; ואילו החוק החילוני, על לחץ וחיקוי.”