“בערך פעם או פעמיים בכל חודש אני משתתף בוויכוחים פומביים עם מי שהצורך הבוער שלהם הוא לחזר אחר ישויות על־טבעיות ולזכות באישורן. לעיתים קרובות מאוד, כשאני אומר את דעתי שאין ממד על־טבעי, ובוודאי לא כזה שזמין רק למאמינים או במיוחד להם, ושהעולם הטבעי נפלא דיו — ואפילו מופלא דיו אם אתם מתעקשים — אני זוכה למבטים מלאי רחמים ולשאלות מודאגות. כיצד, אם כן, שואלים אותי, אני מוצא משמעות ותכלית בחיים? כיצד מטריאליסט גס וסתמי, שאין לו ציפייה לחיים שלאחר המוות, מחליט מה, אם בכלל, ראוי שידאגו לו? בהתאם למצב רוחי, אני לפעמים, אך לא תמיד, נמנע מלהצביע על כך שזו שאלה מעליבה ופטרונית עד כדי נשימה נעתקת. (היא עומדת בשורה אחת עם השאלה המעודנת לא פחות: מאחר שאינך מאמין באלוהינו, מה מונע ממך לגנוב ולשקר ולאנוס ולהרוג כאוות נפשך?) כשם שהתשובה לשאלה האחרונה היא: כבוד עצמי והרצון לכבוד מצד אחרים — בעוד שבינתיים דווקא אלה הסבורים שיש להם היתר אלוהי הם באמת המסוגלים לכל תועבה — כך התשובה לשאלה הראשונה נחלקת לשניים. חיים שיש בהם ולו מעט מחברות, אהבה, אירוניה, הומור, הורות, ספרות ומוזיקה, והזדמנות להשתתף במאבקים לשחרורם של אחרים, אי אפשר לכנותם "חסרי משמעות" אלא אם כן האדם החי אותם הוא גם אקזיסטנציאליסט ובוחר לכנותם כך. ייתכן שכל הקיום הוא בדיחה חסרת טעם, אבל למעשה אי אפשר לחיות את חיי היומיום כאילו כך היה. ואילו אם מישהו ביקש להגדיר חוסר משמעות ועקרות, הרעיון שחיי אדם צריכים להישרף בכפרה אשמה, מפוחדת, שקועה בעצמה, של ישויות על־טבעיות שאינן קיימות… אבל, די, די. מספיק.”