צ'ארלס בוקובסקי

“אני כותב שירה, דואג, מחייך, צוחק, ישן, ממשיך לזמן מה, בדיוק כמו רובנו, בדיוק כמו כולנו; לפעמים אני רוצה לחבק את כל האנושות עלי אדמות ולומר, לעזאזל כל זה שהם הביאו עלינו, אנחנו אמיצים וטובים אף על פי שאנחנו אנוכיים והורגים זה את זה והורגים את עצמנו, אנחנו האנשים שנולדו להרוג ולמות ולבכות בחדרים אפלים ולאהוב בחדרים אפלים, ולחכות, ולחכות ולחכות ולחכות. אנחנו האנשים. אנחנו לא יותר מכלום.”

“יש בדידות בעולם הזה כה גדולה שאפשר לראות אותה בתנועה האיטית של מחוגי השעון”

“זה היה כל מה שאדם היה צריך: תקווה. היעדר תקווה הוא שייאש אדם.”

“אי־האפשרות להיות אנושיכל כך אנושי הנשימה הזאתפנימה והחוצההחוצה ופנימההפאנקיסטים האלההפחדנים האלההאלופים האלהכלבי השיגעון של התהילההמניעים את מעט האור הזה לעברנומבלי אפשרות.”

“אני מאמין שכדי להיות הסופר החי הגדול בעולם חייב להיות בך משהו נורא לא בסדר. אני אפילו לא רוצה להיות הסופר המת הגדול בעולם. רק להיות מת היה מספיק הוגן.”

“סופרים צריכים לסבול את עניין העורך הזה; הוא חסר גיל ונצחי ושגוי.”

“הגיהינום היה מה שעשית ממנו”

“אין שום דבר לדון בו אין שום דבר לזכור אין שום דבר לשכוח זה עצוב וזה לא עצוב נראה שהדבר הכי הגיוני שאדם יכול לעשות הוא לשבת עם משקה ביד כשהקירות מנופפים את חיוכי הפרידה שלהם אדם עובר דרך כל זה עם מידה מסוימת של יעילות ואומץ ואז עוזב יש מי שמקבלים את האפשרות של אלוהים כדי לעזור להם לעבור את זה אחרים לוקחים את זה ישר אליהם ולאלה אני שותה הלילה”

“אנחנו כאן כדי ללמוד מחדש את תורות הכנסייה, המדינה ומערכת החינוך שלנו.”

“אדם אפילו לא חושב על הכבד, ואם הכבד לא חושב עלינו, זה בסדר.”

“תמיד יהיה משהו שירוס את חיינו, הכול תלוי במה או מי ימצא אותנו ראשון. אנחנו תמיד בשלים ומוכנים להילקח.”

“אם אתה מאבד את נשמתך ואתה יודע זאת, אז עדיין נשארה לך נשמה לאבד.”

“יש כל כך הרבה ימים שבהם החיים עוצרים, נבלמים, מתיישבים ומחכים כמו רכבת על הפסים.”

“עבורי ציות לאחר הוא ריקבון העצמי”

“יש ציפור כחולה בלבי שרוצה לצאת החוצה.”

“אתה האיש המפורסם הכי לא-מוכר שפגשתי אי פעם”

“יכולתי לקרוא את הספרים הגדולים, אבל הספרים הגדולים לא מעניינים אותי.”

“חיות פרא הדוהרות דרך הזמן. ואן גוך כותב לאחיו על צבעים המינגוויי בודק את רובה הציד שלו סלין מתרושש כרופא של רפואה חוסר האפשרות להיות אנושי וילון מגורש מפריז בגלל היותו גנב פוקנר שיכור בתעלות של עירו חוסר האפשרות להיות אנושי בורוז הורג את אשתו באקדח מיילר דוקר את שלו חוסר האפשרות להיות אנושי מופסאן משתגע בסירת משוטים דוסטויבסקי מוצב מול קיר כדי להירצח קריין נופל מגב סירה אל המדחף חוסר האפשרות סילביה עם ראשה בתנור כמו תפוח אדמה אפוי הארי קרוסבי מזנק אל אותו שמש שחורה לורקה נרצח על הכביש בידי הכוחות הספרדיים חוסר האפשרות ארטו יושב על ספסל בבית משוגעים צ'טרטון שותה רעל עכברים שייקספיר פלגיאטור בטהובן עם קרן תקועה בראשו נגד החרשות חוסר האפשרות חוסר האפשרות ניטשה השתגע לגמרי חוסר האפשרות להיות אנושי אנושי מדי הנשימה הזאת פנימה והחוצה החוצה והפנימה הפאנקיסטים האלה הפחדנים האלה האלופים האלה הכלבים המשוגעים האלה של תהילה מזיזים את מעט האור הזה לעברנו באי אפשריות”

“קח סופר הרחק ממכונת הכתיבה שלו וכל מה שנשאר לך הוא המחלה שהתחילה אותו להקליד מלכתחילה”

“טוב, זה טוב שיש לך מכונית כזאת, מדי פעם מישהו יגיד, ״למה שלא תבוא לארוחת ערב?״ ואני יכול פשוט להגיד, ״המכונית לא תגיע לשם.״ אני לא צריך להגיד להם שהזמן כאן נדיר יותר מפות צעירות, ואני לא מתכוון לזמן לכתוב שירה. אני מתכוון לזמן לשכב במיטה, לבד, ולהביט בתקרה ולא לחשוב בכלל, בכלל לא, בכלל לא…”