קלינטון סקוט לואיס

“אין בני אדם רגילים. מעולם לא דיברתם עם בן תמותה גרידא. אומות, תרבויות, אמנויות, ציוויליזציות — אלה בני תמותה, וחייהם לחיינו כחיי יתוש. אבל עם בני אלמוות אנו מתבדחים, עובדים, נושאים ונותנים, מזלזלים ומנצלים — אימי נצח או הודות נצחיות. אין פירוש הדבר שעלינו להיות חגיגיים לעד. עלינו לשחק. אבל על עליצותנו להיות מאותו סוג (ואכן, זהו הסוג העליז ביותר) הקיים בין אנשים שמלכתחילה התייחסו זה לזה ברצינות — בלי קלות ראש, בלי עליונות, בלי יומרה. ונדבתנו חייבת להיות אהבה אמיתית ויקרה, עם רגשות עמוקים כלפי החטאים שלמרות קיומם אנו אוהבים את החוטא — לא סובלנות גרידא, ולא פינוק המחקה אהבה כשם שקלות ראש מחקה עליצות. מלבד הסקרמנט המבורך עצמו, רעך הוא העצם הקדוש ביותר המוצג לחושיך... שכן גם בו Christus vere latitat — המפאר והמהולל, התהילה עצמה, אכן חבוי.”

“האדם שמסתפק בלהיות רק עצמו, ולפיכך הוא פחות עצמי, נתון בכלא. עיניי שלי אינן מספיקות לי; אראה דרך עיניהם של אחרים. המציאות, אפילו כשהיא נראית דרך עיניהם של רבים, אינה מספיקה. אראה מה אחרים המציאו. אפילו עיניה של האנושות כולה אינן מספיקות. אני מצר על כך שהבהמות אינן יכולות לכתוב ספרים. בשמחה רבה הייתי לומד איזו חזות מציגים הדברים לעיני עכבר או דבורה; ובשמחה רבה עוד יותר הייתי קולט את העולם הריחני, העמוס בכל המידע והרגש שהוא נושא עבור כלב. החוויה הספרותית מרפאה את הפצע, מבלי לערער את זכות היתר של הייחודיות... בקריאת ספרות גדולה אני נעשה אלף בני אדם ואף על פי כן נשאר עצמי. כמו שמי הלילה בשיר היווני, אני רואה באלף עיניים, אך עדיין אני הוא הרואה. כאן, כשם שבפולחן, באהבה, במעשה המוסרי, ובידיעה, אני חורג מעצמי; ולעולם אינני עצמי יותר מאשר כאשר אני עושה זאת.”

“אני לא מביט בעצמי. ויתרתי על עצמי. הייתי חייב, אתה יודע, אחרי הרצח. זה מה שהוא עשה לי. וכך הכול התחיל”

“ביקורות רבות אינן מועילות משום שבעוד שהן מתיימרות לגנות את הספר, הן רק חושפות את סלידתו של המבקר מן הסוג שאליו הוא משתייך. שיתקיפו טרגדיות גרועות אלה שאוהבים טרגדיה, וסיפורי בלשים גרועים אלה שאוהבים את סיפור הבלשים. אז נלמד את פגמיהם האמיתיים. אחרת נמצא אפוסים ננזפים על כך שאינם רומנים, פארסות על כך שאינן קומדיות גבוהות, רומנים של ג’יימס על כך שחסרה להם הפעולה המהירה של סמולט. מי רוצה לשמוע קלארט מסוים מושמץ בידי מתנזר קנאי, או אישה מסוימת בידי מיזוגיניסט מוצהר?”

“וכאשר דיבר, הוא כבר לא נראה להם כאריה; אך הדברים שהחלו לקרות אחר כך היו כה גדולים ויפים עד שאיני יכול לכתוב אותם. ולנו זהו סוף כל הסיפורים, ואנו יכולים לומר באמת ובתמים שכולם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. אך בשבילם היה זה רק תחילתו של הסיפור האמיתי. כל חייהם בעולם הזה וכל הרפתקאותיהם בנרניה היו רק הכריכה ועמוד השער: עכשיו, סוף סוף, הם החלו בפרק הראשון של הסיפור הגדול שאיש עלי אדמות לא קרא: הנמשך לעד: שבו כל פרק טוב מן הקודם לו.”

“אינכם יכולים להכיר את המציאות הנצחית באמצעות הגדרה.”

“למה שלפתו כל חסידיך את חרבותיהם, אם יורשה לי לשאול? אמר אסלן. "אם ירצה כבוד מלכותך העליון," אמר העכבר השני, ששמו היה פיפיסיק, "כולנו ממתינים לכרות את זנבותינו שלנו אם ראשנו חייב ללכת בלעדיו. לא נסבול את הבושה של ענידת אות כבוד שנשלל מן העכבר העליון." "אה!" שאג אסלן. "ניצחתם אותי. יש לכם לבבות גדולים. לא למען כבודך, ריפיצ'יפ, אלא למען האהבה שבינך ובין עמך, ועוד יותר למען החסד שעמך גילה לי לפני זמן רב כאשר כרסמתם את החבלים שקשרו אותי על שולחן האבן (ואז, אף כי שכחתם זאת מזמן, התחלתם להיות עכברים מדברים), יהיה לך זנבך שוב.”

“הבעיה עם אלוהים היא שהוא דומה לאדם שלעולם אינו מאשר שקיבל את מכתביך, ולכן עם הזמן אתה מגיע למסקנה או שהוא אינו קיים או שכתבת את הכתובת שלו לא נכון.”

“אנחנו נארניאנים חופשיים, הווין ואני, ואני מניח שאם אתה בורח לנרניה אתה רוצה להיות כזה גם כן. במקרה כזה הווין כבר אינה הסוסה שלך. אפשר באותה מידה לומר שאתה האדם שלה.”

“אני זקוק למשיח, לא למשהו שדומה לו.”

“להיכנס לגן עדן זה להיות אנושי יותר ממה שהצלחת להיות על פני האדמה; להיכנס לגיהנום זה להיות מגולש מהאנושיות.”

“אבל לא אומר לכם כמה ארוכה או קצרה תהיה הדרך; רק שהיא עוברת מעבר לנהר. אבל אל תיראו מזה, כי אני בונה הגשרים הגדול.”

“זהו חלק מטבעה של תשוקה אירוטית עזה — בניגוד להתפרצות חולפת של תיאבון — שהיא משמיעה הבטחות נשגבות יותר מכל רגש אחר. אין ספק שכל תשוקותינו משמיעות הבטחות, אך לא באופן כה מרשים. להיות מאוהב כרוך באמונה הכמעט שאין לעמוד בפניה שאדם יוסיף להיות מאוהב עד יום מותו, וכי החזקה באהוב תעניק לא רק אקסטזות תכופות, אלא אושר יציב, פורה, שורשי, לכל החיים. מכאן שנדמה שהכול מונח על הכף. אם נפספס את ההזדמנות הזאת, נחיה לשווא. רק למחשבה על גורל כזה אנו שוקעים במעמקים חסרי תחתית של רחמים עצמיים. למרבה הצער, מתברר לעיתים קרובות שהבטחות אלה אינן נכונות כלל. כל מבוגר מנוסה יודע שזה כך לגבי כל התשוקות האירוטיות (למעט זו שהוא עצמו חש ברגע זה). אנו מנכים בקלות מספקת את היומרות הנצחיות של אהבותיהם של חברינו. אנו יודעים שדברים כאלה לפעמים מחזיקים מעמד — ולפעמים לא. וכאשר הם אכן מחזיקים מעמד, אין זה מפני שבתחילה הבטיחו לעשות כן. כששני אנשים משיגים אושר מתמשך, אין זה רק מפני שהם אוהבים גדולים, אלא מפני שהם גם — עלי לומר זאת בפשטות — אנשים טובים; אנשים מאופקים, נאמנים, הוגנים, ובעלי יכולת הסתגלות הדדית. אם אנו קובעים “זכות לאושר (מיני)” הגוברת על כל כללי ההתנהגות הרגילים, אנו עושים זאת לא בגלל מה שהתשוקה שלנו מתגלה להיות בניסיון, אלא בגלל מה שהיא מתיימרת להיות בעודנו נתונים באחיזתה.”

“הבעל הוא ראש האישה רק במידה שהוא כלפיה מה שכריסטוס הוא כלפי הכנסייה — קראו הלאה — ונותן את חייו בעבורה (אפסים ה, 25). אפוא, ראשות זו מתגלמת בשלמותה לא בבעל שהיינו כולנו רוצים להיות, אלא בזה שנישואיו דומים ביותר לצליבה; שאשתו מקבלת ממנו ביותר ונותנת לו במעט ביותר, שאינה ראויה לו ביותר, שהיא — בטבעה בלבד — הפחות אהובה. שהרי לכנסייה אין יופי אלא מה שהחתן נותן לה; הוא אינו מוצא אותה חיננית, אלא עושה אותה כזאת. משיחת ההכתרה הנוראה הזאת נראית לא בשמחות נישואיו של שום אדם אלא בצערם, במחלתה ובייסוריה של אשה טובה או בפגמיה של רעה, בדאגתו הבלתי נלאית (שאינה מתהדרת לעולם) או בסליחתו הבלתי נדלית: סליחה, לא השלמה. כשם שכריסטוס רואה בכנסייה הפגומה, הגאה, הקנאותית או הרפה שעל הארץ את אותה כלה אשר ביום מן הימים תהיה בלי כתם או קמט, ומתאמץ להעמיד את האחרונה, כך הבעל שראשותו דמוית-כריסטוס (ולא הותר לו שום סוג אחר) לעולם אינו מתייאש. הוא מלך קופטואה אשר גם לאחר עשרים שנה עדיין מקווה שהנערה-הקבצנית תלמד יום אחד לומר את האמת ולרחוץ מאחורי אוזניה.”

“או שהיום יבוא שבו השמחה תנצח וכל מחוללי הסבל לא יהיו עוד מסוגלים להדביק אותה, או שלעולם ועד יוכלו מחוללי הסבל להשמיד באחרים את האושר שהם דוחים לעצמם.”

“סוף סוף הגעתי הביתה! זו ארצי האמיתית! אני שייך לכאן. זו הארץ שחיפשתי כל חיי, אף שמעולם לא ידעתי זאת עד עכשיו... בואו הלאה, בואו פנימה!”

“אסלן אמרה לוסי אתה גדול יותר. זה מפני שאת מבוגרת יותר, קטנה שלי השיב הוא. לא מפני שאתה? אני לא. אבל בכל שנה שתגדלי, תמצאי אותי גדול יותר.”

“אין ספק שהוא יצטרך עד מהרה להבין שאמונתו שלו עומדת בניגוד גמור להנחות היסוד שעליהן מבוססת כל שיחת ידידיו החדשים. אינני חושב שזה חשוב במיוחד, ובלבד שתוכל לשכנע אותו לדחות כל הודאה גלויה בעובדה הזאת, וזה, בעזרת בושה, גאווה, צניעות והבל, יהיה קל לעשות. כל עוד הדחייה נמשכת הוא יהיה בעמדה כוזבת. הוא ישתוק כשהיה עליו לדבר, ויצחק כשהיה עליו לשתוק.”

“איך הם יכולים לפגוש אותנו פנים אל פנים עד שיהיו לנו פנים?”

“אם הכאב לפעמים שובר את תחושת העצמאות המזוייפת של היצור, אז במבחן או בקורבן עליונים הוא מלמד אותו את העצמאות האמיתית שהייתה צריכה להיות שלו – 'הכוח שהשמים נותנים לו וניתן לכנותו שלו': אז, בחוסר כל המניעים והתמיכות הטבעיות, הוא פועל באותו כוח, וזהו הכוח שהאל מעניק לו דרך רצון משולל. הרצון האנושי הופך ליצירתי באמת ולשלנו באמת רק כשהוא כולו אלוהי, וזה אחד מהמשמעויות הרבות שבהן מי שמאבד את נשמתו ימצא אותה. בכל פעולה אחרת הרצון שלנו מזין דרך הטבע, כלומר דרך דברים נבראים אחרים – דרך הרצונות שהגוף הפיזי והגנטיקה שלנו מספקים. כשאנחנו פועלים רק מעצמנו, כלומר מאלוהים שבנו – אנחנו שותפים, או כלי חי של הבריאה: ולכן פעולה כזו משבצת את הקללה הלא‑יצירתית שהאדם הראשון הטיל על המין שלו.”