“הבעל הוא ראש האישה רק במידה שהוא כלפיה מה שכריסטוס הוא כלפי הכנסייה — קראו הלאה — ונותן את חייו בעבורה (אפסים ה, 25). אפוא, ראשות זו מתגלמת בשלמותה לא בבעל שהיינו כולנו רוצים להיות, אלא בזה שנישואיו דומים ביותר לצליבה; שאשתו מקבלת ממנו ביותר ונותנת לו במעט ביותר, שאינה ראויה לו ביותר, שהיא — בטבעה בלבד — הפחות אהובה. שהרי לכנסייה אין יופי אלא מה שהחתן נותן לה; הוא אינו מוצא אותה חיננית, אלא עושה אותה כזאת. משיחת ההכתרה הנוראה הזאת נראית לא בשמחות נישואיו של שום אדם אלא בצערם, במחלתה ובייסוריה של אשה טובה או בפגמיה של רעה, בדאגתו הבלתי נלאית (שאינה מתהדרת לעולם) או בסליחתו הבלתי נדלית: סליחה, לא השלמה. כשם שכריסטוס רואה בכנסייה הפגומה, הגאה, הקנאותית או הרפה שעל הארץ את אותה כלה אשר ביום מן הימים תהיה בלי כתם או קמט, ומתאמץ להעמיד את האחרונה, כך הבעל שראשותו דמוית-כריסטוס (ולא הותר לו שום סוג אחר) לעולם אינו מתייאש. הוא מלך קופטואה אשר גם לאחר עשרים שנה עדיין מקווה שהנערה-הקבצנית תלמד יום אחד לומר את האמת ולרחוץ מאחורי אוזניה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←