קלינטון סקוט לואיס

“חינוך ללא ערכים, מועיל ככל שיהיה, נראה שהוא הופך את האדם לשד ערמומי יותר.”

“האידיאל שלו הוא אדם אשר, לאחר שעבד כל היום למען טובת הדורות הבאים (אם זו אכן שליחותו), רוחץ את מוחו מן הנושא כולו, מוסר את העניין לשמים, ושב מיד אל הסבלנות או אל התודה שהרגע החולף מעליו דורש. אבל אנו רוצים אדם רדוף בידי העתיד—נרדף על ידי חזיונות של גן עדן או גיהינום קרבים על פני האדמה—מוכן להפר את מצוות האויב בהווה אם בכך נגרום לו לחשוב שיוכל להשיג את האחד או למנוע את האחר—תלוי באמונתו בהצלחתם או בכישלונם של תכניות שסופן לא יזכה לראות. אנו רוצים גזע שלם הרודף בלי הרף אחר קצה הקשת, שאינו ישר לעולם, ואינו טוב לב, ואינו מאושר כעת, אלא תמיד משתמש רק כדלק כדי להעמיס על מזבח העתיד כל מתנה ממשית המוצעת להם בהווה.”

“רגשות באים והולכים, וכשהם באים אפשר לעשות בהם שימוש טוב, אבל הם אינם יכולים להיות המזון הרוחני הקבוע שלנו.”

“סיפור ילדים שיכול ליהנות ממנו רק ילדים אינו סיפור ילדים טוב אפילו במעט”

“ידידות אינה הכרחית, כמו פילוסופיה, כמו אמנות.... אין לה ערך הישרדותי; אדרבה, היא אחת מאותן הדברים המעניקים ערך להישרדות.”

“מבקרים המתייחסים ל"בוגר" כמונח של שבח, במקום כמונח תיאורי בלבד, אינם יכולים להיות בוגרים בעצמם. להיות מוטרד מן השאלה אם אתה כבר מבוגר, להעריץ את המבוגר מפני שהוא מבוגר, להסמיק לנוכח החשד שאתה ילדותי; כל אלה הם סימני הילדות וההתבגרות. ובילדות ובהתבגרות הם, במידה מתונה, סימפטומים בריאים. דברים צעירים צריכים לרצות לגדול. אבל להמשיך את הדאגה הזאת אל תוך אמצע החיים או אפילו אל תוך ראשית הגבריות הוא סימן להתפתחות מעוכבת באמת. כשהייתי בן עשר, קראתי אגדות בסתר והייתי מתבייש אילו היו תופסים אותי עושה זאת. עכשיו, כשאני בן חמישים, אני קורא אותן בגלוי. כשנעשיתי איש, הנחתי בצד דברים ילדותיים, ובכללם הפחד מפני ילדותיות והרצון להיות מבוגר מאוד.”

“יש רק שני סוגי אנשים בסופו של דבר: אלה שאומרים לאלוהים, "ייעשה רצונך," ואלה שאליהם אלוהים אומר, בסופו של דבר, "ייעשה רצונך." כל מי שנמצא בגיהינום, בוחר בו. בלי הבחירה העצמית הזאת לא ייתכן גיהינום. שום נפש החפצה ברצינות ובקביעות בשמחה לא תחמיץ אותה לעולם. אלה שמבקשים מוצאים. למי שדופק, נפתח.”

“העולם אינו זקוק ליותר ספרות נוצרית. מה שהוא זקוק לו הוא ליותר נוצרים הכותבים ספרות טובה.”

“הנוצרי אומר: ״יצורים אינם נולדים עם תשוקות אלא אם כן קיים סיפוק לאותן תשוקות. תינוק חש רעב: ובכן, יש דבר כזה מזון. אפרוח ברווז רוצה לשחות: ובכן, יש דבר כזה מים. בני אדם חשים תשוקה מינית: ובכן, יש דבר כזה מין. אם אני מוצא בעצמי תשוקה שאף ניסיון בעולם הזה אינו יכול לספק, ההסבר הסביר ביותר הוא שנוצרתי לעולם אחר. אם אף אחת מהנאותיי הארציות אינה מספקת אותה, אין בכך כדי להוכיח שהיקום הוא תרמית. כנראה ההנאות הארציות מעולם לא נועדו לספק אותה, אלא רק לעורר אותה, לרמוז על הדבר האמיתי. אם כך הדבר, עליי להקפיד, מחד גיסא, לעולם לא לבוז לברכות הארציות הללו, או להיות כפוי טובה עליהן, ומאידך גיסא, לעולם לא לטעות ולחשוב שהן אותו דבר אחר, שהן רק מעין העתק, או הד, או תעתוע שלו. עליי לשמור בתוכי בחיים את הכמיהה למולדתי האמיתית, שאותה לא אמצא עד אחרי המוות; עליי לעולם לא לתת לה להיקבר תחת השלג או לסטות הצידה; עליי להפוך את שאיפתי העיקרית בחיים להתקדם אל אותה ארץ ולעזור לאחרים לעשות כן.״”

“אינני חושב שכל הבוחרים בדרכים שגויות אובדים; אך הצלתם טמונה בכך שמחזירים אותם אל הדרך הנכונה. אפשר לתקן סכום: אך רק על ידי חזרה לאחור עד שמוצאים את הטעות ועובדים אותו מחדש מן הנקודה ההיא, לעולם לא פשוט בהמשך. אפשר לבטל את הרע, אך הוא אינו יכול "להתפתח" לטוב. הזמן אינו מרפא אותו. את הכישוף יש להתיר, אט אט, "במלמולים לאחור של כוח מפריד" — או שלא.”

“דברו איתי על האמת של הדת ואני אקשיב בשמחה. דברו איתי על החובה של הדת ואני אקשיב בענווה. אבל אל תבואו לדבר איתי על הנחמות של הדת, או שאחשוד שאינכם מבינים.”

“עצם התנאי לקיומם של חברים הוא שנרצה משהו נוסף מלבד חברים. במקום שבו התשובה הכנה לשאלה "האם אתה רואה את אותה האמת?" תהיה "אני לא רואה דבר ואינני אכפת לי מן האמת; אני רק רוצה חבר," לא תוכל להיווצר ידידות — אף כי חיבה, כמובן, עשויה. לא יהיה דבר שהידידות תהיה עליו; וידידות חייבת להיות על משהו, אפילו אם זה רק התלהבות מדומינו או מעכברים לבנים. מי שאין לו דבר אינו יכול לחלוק דבר; מי שאינו הולך לשום מקום אינו יכול שיהיו לו שותפים לדרך.”

“עכשיו ייתכן שתופתעו לגלות שבמאמציו להשיג חזקה קבועה על נשמה, הוא נשען על השפלים אפילו יותר מאשר על הפסגות; כמה מן המועדפים המיוחדים שלו עברו שפלות ארוכות ועמוקות יותר מכל אחד אחר.”

“הגיהינום מתחיל במצב רוח רוטן, תמיד מתלונן, תמיד מאשים אחרים... אבל אתה עדיין נבדל ממנו. ייתכן שאף תבקר אותו בעצמך ותרצה שתוכל להפסיק אותו. אבל ייתכן שיבוא יום שבו כבר לא תוכל. אז לא יישאר ממך מי שיבקר את מצב הרוח או אפילו ייהנה ממנו, אלא רק הרטינה עצמה, הנמשכת לנצח כמו מכונה. אין זו שאלה של כך שאלוהים "שולח אותנו" לגיהינום. בכל אחד מאיתנו יש משהו הגדל, שיהיה גיהינום אלא אם כן ייעקר בעודו באיבו.”

“העוול יהפוך לצדק, כשאסלן יופיע לעין, לקול שאגתו, לא יהיו עוד יגונות, כשיחשוף את שיניו, החורף יפגוש את מותו, וכשינער את רעמתו, שוב יהיה לנו אביב.”

“אז נפלתי לרגליו וחשבתי: בוודאי זהו שעת המוות, כי האריה (הראוי לכל כבוד) ידע כי עבדתי את טש כל ימי ולא אותו. ואף על פי כן, מוטב לראות את האריה ולמות מאשר להיות טיסרוק של העולם ולחיות ולא לראותו. אך הנשגב כופף את ראשו הזהוב ונגע במצחי בלשונו ואמר: בן, ברוך בואך. אבל אמרתי: אוי אדוני, איני בנך אלא עבד טש. הוא השיב: ילד, כל השירות אשר שירת את טש, אני מחשיבו כשירות שנעשה לי. אז, בכוח תשוקתי הגדולה לחכמה ולהבנה, התגברתי על פחדי ושאלתי את הנשגב ואמרתי: אדוני, האומנם אמת הדבר, כפי שאמר הקוף, שאתה וטאש אחד הם? האריה נהם עד שהארץ רעדה (אך חמתו לא הייתה עלי) ואמר: שקר הוא. לא מפני שהוא ואני אחד, אלא מפני שאנו הפכים, אני נוטל לי את השירותים אשר עשית לו. כי אני והוא ממינים שונים כל כך, שאין שירות שפל שיכול להיעשות לי, ואין שירות שאינו שפל שיכול להיעשות לו. לפיכך, אם איש יישבע בטאש וישמור את שבועתו למען השבועה עצמה, הרי בי הוא נשבע באמת, אף כי אינו יודע זאת, ואני הוא המגמל אותו. ואם איש יעשה אכזריות בשמי, אזי אף אם יאמר את השם אסלן, טאש הוא אשר לו הוא משרת, ועל ידי טאש מעשהו מתקבל. האם אתה מבין, ילד? אמרתי: אדוני, אתה יודע עד כמה אני מבין. אך אמרתי גם (כי האמת כפתה עלי): ובכל זאת חיפשתי את טאש כל ימי. אהובי, אמר הנשגב, אילו לא היה רצונך בי לא היית מחפש זמן רב כל כך ובאמת כל כך. כי כל אחד מוצא את אשר באמת הוא מבקש.”

“אם שום מערכת של רעיונות מוסריים לא הייתה אמיתית או טובה יותר מכל אחרת, לא היה טעם להעדיף מוסריות מתורבתת על פני מוסריות פראית.”

“האם אנו מניחים שהם יכולים לעשות לו איזה טוב או לגרום, כמו המקהלה אצל מילטון, למה שהיעדר היראה האנושית יכול להביא על עצמו? את מיעוט כבודו? אדם אינו יכול לגרוע מכבודו של אלוהים בכך שיסרב לעבוד אותו, כשם ששוטה אינו יכול לכבות את השמש על ידי שרבוט המילה חושך על קירות תאו. אבל אלוהים חפץ בטובתנו, וטובתנו היא לאהוב אותו (באהבה משיבה ההולמת יצורים נבראים), וכדי לאהוב אותו עלינו להכיר אותו; ואם נכיר אותו, אכן ניפול על פנינו. אם לא, הדבר רק מראה שמה שאנו מנסים לאהוב הוא הקירוב הקרוב ביותר לאלוהים שמחשבתנו ודמיוננו מסוגלים להגיע אליו. אך הקריאה אינה רק להשתחוויה וליראה; היא לשיקוף של החיים האלוהיים, להשתתפות נבראת בתכונות האלוהיות, שהיא מעבר לרצונותינו הנוכחיים. מצווים עלינו ללבוש את המשיח, להיעשות דומים לאלוהים. כלומר, אם נרצה ואם לא, אלוהים מתכוון לתת לנו את מה שאנו זקוקים לו ולא את מה שאנו חושבים כעת שאנו רוצים. שוב אנו נבוכים מן המחמאה הבלתי נסבלת, מאהבה רבה מדי, לא ממעט מדי.”

“אישה מתכוונת באי‑אנוכיות בעיקר לדאוג לאחרים; גבר מתכוון לא להכביד על אחרים… ולכן, בזמן שהאישה חושבת על מעשי טוב והגבר על כיבוד זכויות אחרים, כל מין, בלי סיבה נראית, יכול לראות את השני כרדיקלי אנוכי.”

“אם אלוהים הוא אהבה, הרי שבהגדרה הוא משהו יותר מאשר טוב לב גרידא. ונראה, מכל הרשומות, שאף כי לעיתים קרובות הוא הוכיח אותנו וגינה אותנו, הוא מעולם לא התייחס אלינו בבוז. הוא שילם לנו את המחמאה הבלתי נסבלת של אהבתנו, במובן העמוק, הטרגי ביותר, הבלתי נמנע ביותר.”