“ברגעים כאלה קריסתם של אומץ לבם, כוח רצונם וסיבולתן הייתה פתאומית כל כך, עד שהרגישו כי לעולם לא יצליחו לגרור את עצמם החוצה מן הבור של הדכדוך שאליו נפלו. לכן כפו על עצמם לעולם לא לחשוב על יום הבריחה הבעייתי, לחדול מלהביט אל העתיד, ותמיד, כביכול, להשאיר את עיניהם נעוצות בקרקע שלרגליהם. אך, מטבע הדברים, הזהירות הזאת, ההרגל הזה של התחמקות ממצבם וסירוב להיאבק, לא זכתה לגמול הולם. שכן, בעוד הם מסיטים מעליהם את אותה בחילה שמצאו בלתי נסבלת כל כך, הם גם שללו מעצמם את אותם רגעים גואלים, שכיחים למדי, אם כי הכול נאמר, שבהעלותם בדמיונם תמונות של איחוד שעתיד לבוא יכלו לשכוח את הדבר. כך, בדרך ביניים בין פסגות ותהומות אלה, הם נסחפו בחיים יותר משהם חיו, טרף לימים חסרי תכלית ולזיכרונות עקרים, כצללים נודדים שיכלו לרכוש ממשות רק אם יסכימו להכות שורש באדמת ייסוריהם המוצקה.”