“נדמה נוח לשקוע על ספה בפינה, להביט, להאזין. ואז קורה ששתי דמויות העומדות כשגבן אל החלון נראות על רקע ענפיו של עץ מתפשט. בהלם של רגש חש אדם: יש דמויות חסרות תווי פנים, עטופות ביופי. בהפוגה שלאחר מכן, בעוד הגלים מתפשטים, הנערה שאיתה צריך היה לדבר אומרת לעצמה: הוא זקן. אבל היא טועה. אין זה הגיל; זה שנטפה טיפה; עוד טיפה. הזמן טלטל שוב את הסידור. החוצה אנו זוחלים מקשת עלי הדומדמניות, החוצה אל עולם רחב יותר. הסדר האמיתי של הדברים – זו אשלייתנו המתמדת – מתגלה עתה. כך, ברגע אחד, בחדר אורחים, חיינו מסתגלים לצעדו המלכותי של היום על פני השמים.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←