“בואו נבלה יום אחד במתכוון כמו הטבע, ולא נסטה מן המסילה בגלל כל קליפת אגוז וכל כנף של יתוש הנופלת על הפסים. בואו נקום מוקדם ונצום, או נשבור את הצום, ברכות וללא טלטלה; יבואו אורחים וילכו אורחים, יצלצלו הפעמונים ויבכו הילדים — נחושים לעשות מזה יום שלם. מדוע עלינו להיכנע וללכת עם הזרם? אל לנו להיטלטל ולהיות מוצפים באותו מערבולת נוראה ומהירה הקרויה ארוחת צהריים, המצויה ברדודים של קו הצהריים. עברו את הסכנה הזאת ואתם בטוחים, כי שאר הדרך היא במורד. בעצבים שאינם רפויים, בחיוניות של הבוקר, חלפו על פניה, מביטים לכיוון אחר, קשורים לתורן כמו אודיסאוס. אם המנוע שורק, שיישרוק עד שייחר גרונו לשווא. אם הפעמון מצלצל, מדוע שנרוץ? נשקול למה הם דומים מבחינת המוזיקה. בואו נתיישב, ונעבוד וננעץ את רגלינו מטה דרך הבוץ והשלג הרך של הדעה הקדומה, וההטיה, והמסורת, והאשליה, והמראית, אותו סחף המכסה את הגלובוס, דרך פריז ולונדון, דרך ניו יורק ובוסטון וקונקורד, דרך הכנסייה והמדינה, דרך השירה והפילוסופיה והדת, עד שנגיע לקרקע קשה וסלעים במקומם, שאותם נוכל לכנות מציאות, ולומר: זהו, ולא טעות; ואז נתחיל, לאחר שיהיה לנו נקודת משען, מתחת לשטפונות, לכפור ולאש, מקום שבו אפשר להקים חומה או מדינה, או להציב בבטחה עמוד מנורה, או אולי מד-גובה, לא נילומטר, אלא ריאלומטר, כדי שדורות העתיד ידעו עד כמה עמוק הצטברו מעת לעת שטפונות של זיופים ומראיות. אם תעמוד ממש מול עובדה, פנים אל פנים, תראה את השמש מנצנצת על שני פניה, כאילו הייתה חרב מעוקלת, ותרגיש את שפתה המתוקה חוצה אותך דרך הלב והמח, וכך תסיים באושר את מסלולך בן התמותה. יהיה זה חיים או מוות, אנו כמהים רק למציאות. אם אנו באמת גוועים, הבה נשמע את קרקוש הגרון ונרגיש קור בקצוות; אם אנו חיים, הבה נלך לעיסוקינו. הזמן אינו אלא הזרם שבו אני הולך לדוג. אני שותה ממנו; אך בעוד אני שותה אני רואה את הקרקעית החולית ומבחין עד כמה הוא רדוד. זרימתו הדקה מחליקה ונעלמת, אך הנצח נשאר. הייתי רוצה לשתות עמוק יותר; לדוג בשמים, שקרקעיתם חלוקי אבן של כוכבים. איני יכול למנות אף אחד. איני יודע את האות הראשונה של האלפבית. תמיד הצטערתי שאיני חכם כפי שהייתי ביום שנולדתי. השכל הוא גרזן; הוא מבחין ומבקע את דרכו אל סוד הדברים. איני רוצה להיות עסוק בידיי יותר מן ההכרח. ראשי הוא ידיים ורגליים. אני חש שכל מיטב כוחותיי מרוכזים בו. האינסטינקט שלי אומר לי שראשי הוא איבר לחפירה, כשם שיש יצורים המשתמשים בחוטמם ובכפותיהם הקדמיות, ובו הייתי רוצה לכרות ולחפור את דרכי דרך הגבעות הללו. נדמה לי שהוריד העשיר ביותר נמצא אי שם כאן בסביבה; כך אני מסיק באמצעות מוט הניחוש והאדים הדקים העולים; וכאן אתחיל לכרות.”
המקור באנגלית: קרא את המקור ←
שיתוף ושמירה
משמעות
מידע נוסף לא זמין עדיין.
מתי זה נאמר
מידע נוסף לא זמין עדיין.
למי זה נאמר
מידע נוסף לא זמין עדיין.
הקשר היסטורי
מידע נוסף לא זמין עדיין.
מקור
מידע נוסף לא זמין עדיין.
האם זה באמת מה שנאמר?
מידע נוסף לא זמין עדיין.
ידעתם?
מידע נוסף לא זמין עדיין.
על הנרי דייוויד תורו
היוגרפיה של הנרי דייוויד ת'ורו: הנרי דייוויד ת'ורו (1817–1862) היה סופר עיוני, משורר וטבעוני אמריקאי, ידוע בעיקר בזכות ספרו וולדן ובמאמרו "התנגדות אזרחית", אשר השפיעו על האקולוגיה והפעילות החברתית. בוגר של האוניברסיטה הארוורד, בילה ת'ורו חלק ניכר מחייו בחקר העולם הטבעי סביב קונקורד, מסצ'וסטס, ודיווח על התצפיות שלו ביומנים מפורטים. כתביו ממשיכים להיקרא ולהיקוטט על ידי רבים בשל התבוננותם בנושא הטבע, המודעות האישית והחיים הפשוטים.
עוד מאת הנרי דייוויד תורו (404 ציטוטים) ←