“צורות החלו להופיע בערפל כשהוא התעבה. קלרי ראתה את עצמה ואת סיימון כילדים, אוחזים ידיים, חוצים רחוב בברוקלין; היו לה סיכות בשיער וסיימון היה מקומט להפליא, משקפיו מחליקים מאפו. שם הם היו שוב, משליכים כדורי שלג בפארק פרוספקט; ובחווה של לוק, שזופים מקיץ, תלויים הפוך מענפי עצים. היא ראתה אותם בג'אווה ג'ונס, מאזינים לשירה הנוראה של אריק, ועל גבו של אופנוע מעופף כשהוא התרסק אל מגרש חניה, כשג'ייס שם, מביט בהם, עיניו מצומצמות מול השמש. ושם היה סיימון עם איזבל, ידיו מעוקלות סביב פניה, מנשק אותה, והיא יכלה לראות את איזבל כפי שסיימון ראה אותה: שברירית וחזקה, וכל כך, כל כך יפה. ושם הייתה ספינתו של ולנטיין, סיימון כורע על ג'ייס, דם על פיו ועל חולצתו, ודם על גרונו של ג'ייס, ושם היה התא באידריס, ופניו החרושות של הודג', וסיימון וקלרי שוב, קלרי חורטת את אות קין על מצחו. מורין, והדם שלה על הרצפה, והכובע הוורוד הקטן שלה, והגג במנהטן שבו לילית גידלה את סבסטיאן, וקלרי מעבירה לו טבעת זהב מעל שולחן, ומלאך עולה מתוך אגם לפניו והוא מנשק את איזבל...”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←