“לעיתים, בבוקר קיץ, לאחר שלקחתי את הרחצה הרגילה שלי, ישבתי בפתח ביתי שטוף השמש מן הזריחה ועד הצהריים, שקוע בהזיה, בין האורנים וההיקוריים והסומקים, בבדידות ובדממה שלא הופרעו, בעוד הציפורים שרו סביב או ריחפו חרש דרך הבית, עד אשר, משהשמש נפלה פנימה דרך חלוני המערבי, או מרעש עגלתו של איזה נוסע בדרך הרחוקה, נזכרתי בחלוף הזמן. גדלתי בעונות ההן כצמח התירס בלילה, והן היו טובות לאין שיעור מכל מלאכת ידיים שהייתה יכולה להיות. לא היה זה זמן שנגרע מחיי, אלא תוספת מרובה על מכסת זמני הרגילה. הבנתי למה מתכוונים בני המזרח בהתבוננות ובהפקרת המעשים. ברוב הזמן לא שמתי לב כיצד חלפו השעות. היום התקדם כאילו להאיר איזו מלאכה משלי; היה בוקר, והנה עתה ערב, ושום דבר ראוי לזיכרון לא הושג.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←