שינה

“יושבת בפינה, אני חיה כמו קרפדה הו! כמה אני אוהבת את חדרי: משכני הזעיר! כאן אני מתעוררת; וכאן אני ישנה העולם רחוק; אך למעשה קרוב לא שאני כלואה במקום החסד הזה פשוט איני רוצה לפגוש עוד פנים”

“התגלויותיו של אלוהים יכולות לבוא אליך במצב של ערות או בשינה”

“הזמן מכביד עליך כמו חלום ישן ומעורפל. אתה ממשיך לנוע, מנסה לישון דרכו. אבל גם אם תלך עד קצות הארץ, לא תוכל להימלט ממנו. ובכל זאת, אתה חייב ללכת לשם — לקצה העולם. יש משהו שלא תוכל לעשות אלא אם תגיע לשם.”

“דרך תמיד תמשיך דרך תמיד תמשיך ותמשיך, מעל סלעים מתחת לעץ, באגמים שבהם מעולם לא זרחה שמש, באפיקים שלא מגיעים לים; מעל שלגים שזרעו החורף, ואת פרחי יוני השמחים, מעל עשב מעל אבן, ומתחת להרים בחודש הירח. דרך תמיד תמשיך ותמשיך, מתחת עננים מתחת לכוכבים. אולם רגליים שהלכו בהטה בסוף יסתובבו אל הבית הרחוק, עיניים שראו אש וחרב, ואימה בחדרי האבן, בסוף יתבוננו בשדות ירוקים, בעצים ובהרים שהכירו כל כך, הדרך תמיד תמשיך ותמשיך, למטה מהדלת שבה החלה. עכשיו קדימה הרחוק הדרך הלכה, ואני חייב ללכת אחריה אם אוכל, לרדוף אחריה ברגליים מלאות תאוה, עד שתתחבר לדרך רחבה יותר, שם שבה רבים מדרכים ומשימות מתאחדות. הדרך תמיד תמשיך ותמשיך, למט”

“אולי אדם שנראה משעמם וחדגוני אינו אדם שחסרה לו אישיות, אלא דווקא אדם שיש לו כל כך הרבה אישיות עד שרוב הדברים האחרים משעממים אותו.”

“אוקיי, בואי נאמר את זה כך. הייתי רוצה לישון איתך. אבל זה בסדר אם לא אשן איתך. מה שאני אומר הוא שהייתי רוצה להיות הוגן ככל האפשר. אני לא רוצה לכפות שום דבר על אף אחד, לא יותר משהייתי רוצה שיכפו עליי משהו. די לי בכך שאני חש את נוכחותך או רואה את הפסיקים שלך מסתחררים סביבי.”

“אפשר היה לכתוב כרכים על בעיית ההתמכרות לסמים. מיליוני ברביטורטים נבלעים מדי לילה כדי לעזור לאומה לישון. מיליוני תרופות הרגעה שומרות עלינו רגועים במשך היום. מיליוני כדורי מרץ מעירים אותנו בבוקר. התנ"ך מזהיר שהבריחות הללו מן המציאות אינן מביאות סיפוק מתמשך.”

“אל תלך לישון כדי לחלום. התעורר וחלום.”

“אני לא מצליח לישון בלילות מחשבה אם אנחנו חכמים מספיק כדי להבין את היקום. לא יודע.”

“אני מתרעש על ארצי כאשר אני מחשיב שאלוהים צדיק, ושצדקתו לא תישן לעולם”

“אני מתעוררת מדוע אני לא הולכת לישון, לא הולכת לישון, אבל אז יהיה מחר, אז אני מחליטה שאפילו אם אני עייפה, אפילו אם דיבורי מבולבלים, אני יכולה לחסוך שעה נוספת של שינה ולהתקיים.”

“היו שוכבים עמוקות, בצורה נואשת, בצורכנות, כאילו זו הפעם האחרונה, כאילו נדונו להישאר ערים לעד ולשאוב את כל השינה בעולם בשעות אלה האחרונות.”

“יש רבים שאינם רוצים לישון מחשש לסיוטים. למרבה הצער, יש רבים שאינם רוצים להתעורר מאותו פחד.”

“זה היה עונג כזה לחלום, ולחלום — עד שננשכת. נשיכת עקרב. ואז החובה הראשונה הייתה לקום מן העשב ולהרוג את העקרב; והבאה אחריה לרחוץ את המקום שננשך באלכוהול או בברנדי; והבאה אחריה להחליט להישמר מן העשב בעתיד. אחר כך באה דחייה אל חדר השינה והשעשוע של כתיבת יומן היום ביד אחת והשמדת יתושים ביד האחרת — קהילה שלמה מהם במכה אחת. ואז, כשמבחינים באויב מתקרב — טרנטולה שעירה על כלונסאות — למה לא להעמיד עליו את הספיטון? הדבר נעשה, וקצות רגליו הזקורים נותנים מושג בוהק על ממדי טווחו. אחר כך למיטה ולהפוך לטיילת עבור נדל בעל ארבעים ושתיים רגליים בכל צד, וכל רגל חמה דיה לשרוף חור בעור גולמי. עוד השריה באלכוהול, והחלטה לבדוק את המיטה לפני שנכנסים אליה, להבא. אחר כך להמתין ולסבול, עד שכל היתושים שבסביבה יזחלו פנימה מתחת לכילה, ואז לחמוק החוצה במהירות, לכלוא אותם בפנים ולישון בשלווה על הרצפה עד הבוקר. בינתיים, מנחם לקלל את האזורים הטרופיים במרווחי ערות מזדמנים.”

“אהרון לבש חולצת T-shirt שכמעט הייתה שקופה מרוב כביסות ומכנסי טרנינג עם חור בברך. שיערו הבלונדיני הזדקר כמו פלומת ברווז והוא נראה בקושי ער. תמרה נראתה מתוחה. שערה היה קלוע בקפידה והיא לבשה פיג'מת ורודה שעל חזיתה היה כתוב אני נלחמת כמו ילדה. מתחת למילים היה הדפס מסך של בנות מצוירות מבצעות תנועות נינג'ה קטלניות.”

“כל רעיון שגוזל ממך שינה מתוקה יביא לך בסופו של דבר חיים מתוקים. היה חרוץ ומוכן להישאר ער עד שהטוב שלך יהיה טוב יותר, והטוב יותר שלך יהפוך למצוין!”

“אני אמנית, השיער שלי כמעט אף פעם לא מאולף ולעיתים אני ישנה עד הצהריים, הבית שלי מבולגן ואני מדברת אל הירח. אכפת לי פחות מהחומרים שאני חולקת עם העולם שלי ויותר מהתשוקה שבתוכי. אני אמנית, מה עוד אפשר לצפות? אני מלאה בנשמה, באהבה ובכל השאר.”

“האוטק הקטן התחבא בין הגגות של הבית, כמו שיכול היה לעשות כשנכנסים זרים. שם נשאר בזמן שהגשם פגע בקירות, האש דעכה והלילה, שטף את הזמן בהדרגה, הותיר את האישה הזקנה נרדמת ליד האשפה. אחר כך ירד האוטק והגיע אל גד, שנשכב קפוא ורגוע על המיטה. הוא החל ללעוס את ידיו וזרועותיו, באיטיות ובעקשנות, בלשונו היבשה והאדמדמה. נצמד לצידו של ראשו, ליס את המצח, את הפנים החבוטות, ואת העיניים הסגורות שלו, בקול רך. ואז, בהדרגה, תחת מגע זה הרך, התעורר גד. הוא התעורר, לא ידע איפה היה, איפה הוא נמצא, ולא מה היה האור האפור הדל שסביבו, שזה היה אור השחר שבא לעולם. אחר כך התכנס האוטק ליד כתפו, כמו שיכול היה לעשות בדרך כלל, ונרדם. מאוחר יותר, כשגד חשב על הלילה הזה, ידע”

“ראיתי שמשך זמן רב לא אהבתי אנשים ואת דברים, אלא רק המשכתי את התרמית הישנה והחלשה של אהבה. ראיתי שגם אהבתי שלי לאלה הקרובים אלי הפכה רק לנסיון לאהוב, שהקשרים הנדיבים שלי — עם עורך, עם סוחר טבק, עם ילד של ידיד — היו רק מה שזכרתי שאני צריך לעשות, מתוך ימים אחרים. בכל אותו החודש התמלאתי מרירות כלפי דברים כמו קול הרדיו, הפרסומות במגזינים, צרחות הרכבות, השתיקה המתה של הכפר — גועל מהרכות האנושית, מידית (אך בסתר) מתווכחים עם קשיחות — שנאתי את הלילה שאינני יכול לישון בו ושנאתי את היום כי הוא הולך אל הלילה. עכשיו ישנתי על צד הלב, כי ידעתי שהרבה יותר מהר אוכל להכניע אותו, אפילו מעט, והרבה יותר מהר תגיע השעה המבורכת של החלום הלילי, שבתור טיהור, תאפשר לי להתמודד טוב”

“אנשים כמוך, עם החושים החזקים והרגישים, הנפשיים, החלומים, השואפים, האוהבים – תמיד אתם עליונים ממנו, ממנו, ממני, יצורים של מחשבה. אתם לקחתים את עצמכם מאימותיכם. אתם חיים במלואם; אתם ניתנים לכוח האהבה, לתחושתיות. אנו, יצורי הלוגיקה, אנו לא חיים במלואנו; אנו חיים בארץ צחיחה, אף על פי שנראה לעיתים שמנהיגים ומנחים אתכם. לכם יש עושר החיים, חלבון הפרי, גן העצבים, הנוף היפה של האמנות. ביתכם הוא הארץ; ביתנו הוא עולם הרעיונות. אתם בסכנה לטביעה בעולם החושים; סכנתנו היא לדחוק בנויר של ריק. אתם אמן; אני מחשבה. אתם שוכבים בחיק אימכם; אני מתעורר במדבר. לי השמש זורחת; לכם הירח והכוכבים.”