מנוחה

“ידעתי שאכיר עוד אנשים מתים. הגופות נערמות. האם יהיה מקום בזיכרוני לכל אחד מהם, או שאשכח קצת מאלסקה בכל יום עד סוף חיי?”

“את עונת השנה ההיא תוכל לראות בי כאשר עלים צהובים, או אין, או מעטים, תלויים על אותם ענפים הרועדים מול הקור, גלי חורבות ערומים, שבהם שרו זה לא כבר הציפורים המתוקות. בי אתה רואה את דמדומי אותו יום אשר אחרי השקיעה דועך במערב, ואשר עד מהרה לילה שחור לוקח ממנו, הדמות השנייה של המוות, החותמת את הכול במנוחה. בי אתה רואה את גחלומו של אותו אש השוכנת על אפר נעוריו, כמו משכב המוות שעליו עליו לכבות נצרך על ידי מה שבו ניזון. זאת אתה קולט, וזה מחזק את אהבתך, לאהוב היטב את אשר עליך לעזוב בקרוב.”

“איש ירש שדה בו היה צבר של אבני אבן עתיקות, חלק ממבנה עתיק יותר. מאבני האבן העתיקות חלק כבר שימשו בבניית הבית בו הוא חי בפועל, לא רחוק מהבית העתיק של אבותיו. מהשאר לקח חלק והקים מגדל. אך כאשר הגיעו חבריו, הבחינו מיד (ללא מאמץ לעלות על הסולם) שאבני המגדל היו בעבר חלק מבניין עתיק יותר. לכן דחפו את המגדל, עם מאמץ לא קטן, כדי לחפש חריטות נסתרות או כתובות, או כדי לגלות ממקור איזה אבות רחוקים של האיש קיבלו את חומרי הבנייה שלהם. חלקם חשדו בשכבת פחם מתחת לאדמה והחלו לחפור אחריה, וישנו אף את האבנים. כולם אמרו: "המגדל הזה מאוד מעניין." אך אמרו גם (לאחר דחיפתו): "מה בלבול גדול זה!" ואף צאצאיו של האיש, אשר היה צפוי שיעריכו מה עשה, נשמעו לומר: "הוא אדם”

“אנחנו אסירי תודה שבאנו לכאן למנוחה, אדוני," אמרה ג'ני. "אתה מבין, אתה לא יודע מה שאר המקום הזה בשבילנו; נכון, ליזי? זה השקט, וזה האוויר.""השקט!" חזר פלדג'בי, בהטיית ראש מזלזלת לעבר שאון העיר. "והאוויר!" הוסיף "פו!" לעשן."אה!" אמרה ג'ני. "אבל זה כל כך גבוה. ואתה רואה את העננים דוהרים מעל הרחובות הצרים, בלי לשים לב אליהם, ואתה רואה את החצים הזהובים המצביעים אל ההרים שבשמיים שממנו בא הרוח, ואתה מרגיש כאילו היית מת."היצורונת הקטנה הביטה למעלה, והחזיקה את ידה השקופה הדקה מורמת."איך אתה מרגיש כשאתה מת?" שאל פלדג'בי, נבוך מאוד."או, כל כך שלווה!" קראה היצורונת הקטנה, מחייכת. "או, כל כך שקטה וכל כך אסירת תודה! ואתה שומע את האנשים החיים, בוכים, ועובדים, וקוראים זה לזה למטה ברחובות הצרים והאפלים, ואתה כאילו כה מרחם עליהם! ואיזו שלשלת נפלה ממך, ואיזו שמחה מוזרה, טובה ועצובה באה עליך!"עיניה נפלו על הזקן, שבידיו שלובות הביט בשקט."הרי רק עכשיו," אמרה היצורונת הקטנה, מצביעה עליו, "דמיינתי שראיתי אותו יוצא מקברו! הוא התאמץ לצאת מן הדלת הנמוכה ההיא, כפוף ושחוק כל כך, ואז הוא עצר את נשימתו ועמד זקוף, והביט סביבו אל השמיים, והרוח נשבה עליו, וחייו למטה באפלה תמו!—עד שנקרא לשוב לחיים," הוסיפה, מביטה סביב אל פלדג'בי במבט הנמוך ההוא של חדות. "למה קראת לו לשוב?" "הוא כבר לקח לו מספיק זמן, בכל מקרה," רטן פלדג'בי."אבל אתה לא מת, אתה יודע," אמרה ג'ני ורן. "רד אל החיים!"נראה שמר פלדג'בי חשב שזו הצעה לא רעה במיוחד, ובהנהון הסתובב. כשריאח הלך בעקבותיו כדי ללוות אותו במורד המדרגות, קראה היצורונת אל היהודי בקול צלול ככסף, "אל תיעלם לזמן רב. חזור, ותהיה מת!" ועדיין, בעוד הם יורדים, שמעו את הקול המתוק הקטן, הולך ונחלש, חצי קורא וחצי שר: "חזור ותהיה מת, חזור ותהיה מת!”

“אנו חווים את עצמנו, את מחשבותינו ואת רגשותינו כמשהו נפרד מן השאר. מעין אשליה אופטית של התודעה. אשליה זו היא מעין כלא עבורנו, המגבילה אותנו לרצונותינו האישיים ולחיבה למעט אנשים הקרובים אלינו ביותר.”

“האמת עבור כל אדם היא דבר מורכב מאוד. עבור סופר, מה שאתה מחסיר ממנו אומר לא פחות ממה שאתה כולל בו. מה נמצא מחוץ לגבולות הטקסט? הצלם מקיף את התמונה; הסופרים מקיפים את עולמם. אמא וינטרסון התנגדה למה שכתבתי, אך לדעתי מה שמחסרתי היה התאומה השתיקה של הסיפור. יש כל כך הרבה דברים שאיננו יכולים לומר, כי הם כואבים מדי. אנחנו מקווים שהדברים שאנחנו יכולים לומר ינחמו את השאר, או יסכימו להם בצורה כלשהי. הסיפורים הם פיצוי. העולם לא צודק, לא הוגן, לא ניתן להבינו, לא בשליטה. כשאנחנו מספרים סיפור אנחנו מפעילים שליטה, אך בצורה שמגירה חור, פתח. זה גרסה, אך לא הגרסה הסופית. וייתכן שאנחנו מקווים שהשתיקות יישמעו על ידי מישהו אחר, ויסיפור יוכל להמשיך, להיספר מחדש. כשאנחנו כותבים אנחנו מציעים”

“בדידות היא המקום שבו אני מניחה את הכאוס שלי למנוחה ומעוררת את שלוותי הפנימית”

“אנשים מדברים גם לאחר מותם. רק אלה שרשמו את דבריהם בכתב לפני מותם מדברים; השאר שותקים לעד”

“בעוד ששאר העולם שיפר את הטכנולוגיה, גאנה שיפרה את איכות אנושיותו של האדם כלפי האדם.”

“כל עוד אני בחיים, עדיין יש לי הזדמנות לחיות כראוי במשך שארית חיי.”

“היום הוא היום הטוב ביותר להתחיל את חייך מחדש ולתכנן את שארית חייך.”

“אני יהודי. האין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידיים, איברים, מידות, חושים, רגשות, תשוקות; ניזון מאותו מזון, נפצע מאותם כלי נשק, נתון לאותן מחלות, נרפא מאותם אמצעים, מתחמם ומתקרר מאותו חורף וקיץ, כשם שנוצרי הוא? אם תדקרו אותנו, האין אנו מדממים? אם תדגדגו אותנו, האין אנו צוחקים? אם תרעילו אותנו, האין אנו מתים? ואם תעשו לנו עוול, האין אנו נוקמים? אם בשאר הדברים אנו דומים לכם, נדמה לכם גם בזה.”

“אינני יכולה להסביר אהבה. אינני יכולה לומר לך אם אהבתי אותך ברגע הראשון שראיתי אותך, או אם זה היה ברגע השני או השלישי או הרביעי. אבל אני זוכרת את הרגע הראשון שבו הבטתי בך כשהלכת לעברי והבנתי שבאופן כלשהו שאר העולם נדמה כאילו נעלם כשהייתי איתך. שאתה היית מרכז כל מה שעשיתי והרגשתי וחשבתי.”

“אם אהיה מכה את סבתי עד מוות מחר באמצע פארק בטרסי, תוכלו להיות בטוחים שיהיו אומרים על כך כל דבר מלבד העובדה הפשוטה והמבוססת ביותר שזו דבר לא נכון. חלק יקראו לו מטורף, כלומר יאשימו אותו בחוסר חכמה. אבל זה לא בהכרח נכון כלל. לא תוכלו לדעת אם הפעולה הייתה חסרת תבונה או לא עד שתדעו מי הייתה סבתי. אחרים יקראו לו גס, מזעזע וכו', כלומר יאשימו אותו בחוסר תרבות. אולי הוא אכן מראה חוסר תרבות, אך זה לא בהכרח חסרונו החמור ביותר. אחרים יספרו על הסצנה המזעזעת והמזעזעת, כלומר יאשימו אותו בחוסר אמנות או יופי אסתטי. גם זאת תלויה במצב: כדי להיות בטוחים שהמצב של סבתי הידרדר באופן מוחלט כתוצאה מהכאה עד מוות, על הביקורת הפילוסופית להיות בטוחה כיצד נראתה לפני כן. בית ספר אחר של מחשבים יאמרו שהפע”

“חבר הוא מי שאליו ניתן לזרוק את תוכן הלב כולו, עם הקש והקליפים יחדיו, בטוחים שידיים רחומות ייקחו אותו ויסננו, ישמורו מה שיש בו ערך, וברוח של חמלה יפזרו את השאר.”

“הבט סביבך, אית'ן," אמרתי. "סוף העולם. זה הפרס שאתה רוצה? אתה באמת רוצה שהכול ייהרס — הטוב עם הרע? הכול?" "אין כס למתנֶסיס," מלמל אית'ן. "אין כס לאמא שלי." "אמרת שאמא שלך היא אלת האיזון," הזכרתי לו. "האלים הקטנים ראויים לטוב יותר, אית'ן, אבל חורבן מוחלט הוא לא איזון. קרונוס לא בונה. הוא רק הורס." אית'ן הביט בכס המעלה ניצוצות של הפייסטוס. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ואית'ן התנדנד לצליליה, כאילו השיר מילא אותו בנוסטלגיה — בכמיהה לראות יום יפה, להיות בכל מקום חוץ מכאן. עינו הטובה מצמצה. ואז הוא הסתער... אבל לא עליי. בעוד קרונוס עדיין היה על ברכיו, אית'ן הנחית את חרבו על צווארו של אדון הטיטאנים. זה היה אמור להרוג אותו מיד, אבל הלהב התנפץ. אית'ן נפל לאחור, אוחז בבטנו. רסיס מלהבו שלו ניתז לאחור וננעץ בשריונו. קרונוס קם בקושי, מתנשא מעל משרתו. "בגידה," נהם. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ועשב צמח סביב גופו של אית'ן. אית'ן הביט בי, פניו מתוחות מכאב. "ראויים לטוב יותר," הוא גנח. "אם רק היו להם... כיסאות-" קרונוס חבט ברגלו ברצפה, והרצפה נבקעה סביב אית'ן נקאמורה. בנה של נמסיס צנח דרך סדק שעבר ישר בלב ההר — ישר אל האוויר הפתוח. "זהו זה בשבילו." קרונוס הרים את חרבו. "ועכשיו לשארכם.”

“בציורים, במוזיקה, בשירה, באדריכלות, מרגישים אנחנו את האנרגיה הבלתי-נלכדת הזורמת בנו, באוויר ובאדמה תמיד, שרגיליה להתפזר ולהפוך לבעייתי בחיינו המלאים, במתחמוריות ובמצבי רוח. האמנים מצליחים להחדיר אותה, להכניס אותה לתוך גבולות, ולהפוך אותה נראית לעינינו. יצירות האמנות הטובות ביותר הן כמו סמלי האותות של חווייתנו, מסמנות דברים שאיננו ידענו שמתאמתים אבל עכשיו כן.”

“התיאוריה האישית שלי היא שיש לו אחיזה איתנה מאוד במציאות, פשוט זו לא מציאות ששארנו פגשנו אי פעם קודם לכן.”

“ההתחלה היא הדבר הקשה ביותר לעשות; ברגע שאתה משייף אותה, שאר המסע רך כמו קש. היה מתחיל טוב.”

“ברגעים שהחיים מרגישים כבדים עד כדי אי‑סבירות, תוותר על המאבק ותתמסר למצב לרגע. כשהחיים מכהים בך וגורמים לך ליפול, קח הפסקה על האדמה. חוסר התנגדות רגעית יתן לך זמן לאסוף כוח.”