מוזיקה

“בזמן קרוב לשחר, בערב האביב, רקד לות'יין על גבעה ירוקה, ופתאום החלה לשיר. שירתה הייתה חדה, חודרת הלב, כמו שירו של החופית העולה משער הלילה ומפזרת את קולה בין הכוכבים הנופלים, רואת את השמש מאחורי חומות העולם; ושירתה של לות'יין שחררה את עול החורף, והמים הקפואים דיברו, והפרחים צצו מאדמת הקור בדרכי רגליה. אז נפרץ השתיקה על ברן, והוא קרא אליה, צועק "טינוויאל"; והארצות השיבו את השם.”

“אבל יותר מכול," היא אמרה, "אני אוהבת לצפות באנשים. לפעמים אני נוסעת ברכבת התחתית כל היום ומביטה בהם ומקשיבה להם. אני רק רוצה להבין מי הם ומה הם רוצים ולאן הם הולכים. לפעמים אני אפילו הולכת לפארקי השעשועים ונוסעת במכוניות הסילון כשהן דוהרות בקצה העיר בחצות והמשטרה לא מתעניינת כל עוד יש להן ביטוח. כל עוד לכל אחד יש ביטוח של עשרת אלפים, כולם מאושרים. לפעמים אני מתגנבת ומאזינה ברכבות התחתיות. או שאני מקשיבה ליד מכונות השתייה, ואתה יודע מה?" "מה?" "אנשים לא מדברים על שום דבר." "אה, הם חייבים!" "לא, על שום דבר. הם מזכירים הרבה מכוניות או בגדים או בריכות שחייה בעיקר ואומרים כמה זה נהדר! אבל כולם אומרים את אותם הדברים ואף אחד לא אומר משהו שונה מכל אחד אחר. וברוב הזמן בבתי הקפה יש להם את תיבות הנגינה פועלות ואותם שירים רוב הזמן, או את קיר המוזיקה מואר וכל הדוגמאות הצבעוניות רצות למעלה ולמטה, אבל זה רק צבע והכול מופשט. ובמוזיאונים, היית פעם? הכול מופשט. זה כל מה שיש עכשיו.”

“כששמעתי את "Jesus, Take the Wheel", חשבתי: "אוקיי". יש אנשים שראים בה שיר שנכתב עבור אמריקן איידול, קרי אנדרווד, שמצוינת. אבל כשאתה כותב שירים ושומע שיר, אתה שומע משהו אחר. שמעתי את השיר הזה, ווואו.”

“כדי להבין במלואו את חשיבות המוזיקה, עליך לנסות לדמיין עולם בלי מוזיקה! עולם כזה יהיה עולם של חוסר תקווה ושעמום!”

“המוזיקה מעניקה כוח לנשמה.”

“עלים שנשרו על הקרקע הם שירת הזהב של היצירתיות האלמותית”

“אני הייתי כאן במסע שאין לו סוף. אני שומעת אתכם מתבדחים על ללכת לשום מקום במהירות. ובכן, אולי החיים הם בדיחה ואני הטיפשה שחולמת להיות ראשונה אבל מסיימת אחרונה. החיים הם מבחן—גזר דין שאיני יכולה להימלט ממנו. בלבול וייאוש קורעים אותי ומתהפכים לשנאה. יש עוד כל כך הרבה לפענח, אבל כבר נעשה מאוחר מדי. אם יכולתי לענות על מחצית השאלות שבמוחי, אם יכולתי למצוא את המקום שאליו אני שייכת, אם מילים היו קרובות בעוצמתן ובעומקן לחומת הרגשות שעליה אני מטפסת אז הצער לא היה כה שגוי. אין דרך לגרום לכם להבין. אפילו סימפוניה שלמה לא תוכל לנגן את הצלילים השבורים בנפשה של ילדה אחת. הילדה הזאת צורחת ואף אחד אינו שומע אותה, עד שהדמעות מתייבשות ועכשיו היא פשוט כבר מבוגרת מדי. איני רוצה לשמוע את הפילוסופיות, את הדעות, את ההערות, את ההיגיונות הנוראים. מילים נועדו לרפד את המוח ולהילחם בבדידותו של הלב. ובכל זאת, השתיקה מצמררת עד העצם וקורעת את הנפש לגזרים. היא לעולם אינה מתכוונת לפגוע או להזיק, רק להשתייך. למצוא את האמת בין שקרי בני התמותה, לשיר את שירה היחיד. אבל יום אחד המירוץ הזה יסתיים, ואם היא תגיע אחרונה, אני מתפללת שהראשון יביט עמוק יותר מן האחרים, יחייך, ואז יעבור הלאה. זכויות יוצרים 1985”

“אני חושבת שאני מבצעת מצוינת, מבחינה מוזיקלית בלבד.”

“שוג אומרת, מה, בושה כה רבה שאתם לא יכולים לחבר בין שירה, ריקוד ו...? היא צוחקת. זה הסיבה שהם קוראים לשירינו "המוזיקה של השטן". השטן אוהב ל...”

“יופייה של המוזיקה מאיר את הנשמה וממלא אותה באקסטזה.”

“כשאני שומעת מוזיקה, אני נוטה יותר לשמוע את האנשים שאני תמיד שמעתי: ג'ורג' ג'ונס, אוטיס רדינג, אליסון קראוס ועמיליה האריס.”

“אני איכר, אני המוז'יק, מזיק שנגזר עליך לנגן את המוזיקה, וכן, נעים לומר שזו יופי, אני חב למנוחה ומכבד אותה באמת”

“מלבד זאת אני מציב אישור ברור לא פחות של השקפתי שלפיה האופרה מבוססת על אותם עקרונות כמו התרבות האלכסנדרונית שלנו. האופרה היא לידתו של האדם התיאורטי, של הדיוט הביקורתי, לא של האמן: אחד מן העובדות המפתיעות ביותר בתולדות כל האמנויות. זו הייתה דרישתם של מאזינים חסרי-מוזיקליות לחלוטין, שלפיה לפני הכול יש להבין את המילים, כך שלפי דעתם תחייתה של המוזיקה אפשרית רק כאשר יתגלה איזה אופן של שירה שבו המילה שולטת בקונטרפונקט כשליט על משרתו: שכן, נטען, המילים אצילות הרבה יותר מן המערכת ההרמונית המלווה, כשם שהנשמה אצילה מן הגוף.”

“איך יכולת לחיות את החיים בלי להאזין למוזיקה?”

“אני לא מפחדת לכתוב את הרגשות שלי בשירים.”

“עיסוקו של המבקר, בספרות, במוזיקה ובדרמה, הוא השפל מכל העיסוקים.”

“המוזיקה של לו ריד הייתה בחייהם של מיליוני אנשים בכל רחבי העולם במשך עשרות שנים. הייתה לו נוכחות אוניברסלית באמת, והוא זכה להערכה מצד מוזיקאים בכל הז'אנרים.”

“תמיד כתבתי שירים באותה דרך. לומדים טריקים שונים - לומדים מלאכה, לומדים מבנה, וכל זה - תוך כדי התקדמות.”

“בבוקר, חגגו את היופי והחמימות של אור השמש, ובערב, חגגו את שירת הדממה ואת אהבת הלילה.”

“כשכתבתי את השירים האלה לא הייתי מעסיק את עצמי יותר במוזיקה מאשר בחוויה – חוויה בה אלגוריה המוזיקלית היפהפייה חשפה את צד המוסרי שלה, הפכה לעירור וקראת קורא לחיים, למקצוע חיים. הציווי בשיר, שמגרר אותך במיוחד, אינו ביטוי לפקודה ולרצון להדריך, אלא פקודה והזהירו שנשלחו אליי. גם אם לא היית מודע לכך, חברי, היית יכול לקרוא זאת בשורות הסיום. חוויתי הבנה, ראיתי הבנה פנימית, וצרתי את עצמי להכניס את המוסר של הראייה הזו אל תוך עצמי. זה הסיבה שזכרתי את השיר הזה. גם אם השורות טובות או רעות, הן השיגו את מטרתן, כי ההזהירה נותרה בי ולא נשכחה. היא מתרעמת מחדש בי גם היום, וזה חוויה קטנה נהדרת שאין לך יכולת לקחת ממני אותה בזלזול שלך.”