“אני הייתי כאן במסע שאין לו סוף. אני שומעת אתכם מתבדחים על ללכת לשום מקום במהירות. ובכן, אולי החיים הם בדיחה ואני הטיפשה שחולמת להיות ראשונה אבל מסיימת אחרונה. החיים הם מבחן—גזר דין שאיני יכולה להימלט ממנו. בלבול וייאוש קורעים אותי ומתהפכים לשנאה. יש עוד כל כך הרבה לפענח, אבל כבר נעשה מאוחר מדי. אם יכולתי לענות על מחצית השאלות שבמוחי, אם יכולתי למצוא את המקום שאליו אני שייכת, אם מילים היו קרובות בעוצמתן ובעומקן לחומת הרגשות שעליה אני מטפסת אז הצער לא היה כה שגוי. אין דרך לגרום לכם להבין. אפילו סימפוניה שלמה לא תוכל לנגן את הצלילים השבורים בנפשה של ילדה אחת. הילדה הזאת צורחת ואף אחד אינו שומע אותה, עד שהדמעות מתייבשות ועכשיו היא פשוט כבר מבוגרת מדי. איני רוצה לשמוע את הפילוסופיות, את הדעות, את ההערות, את ההיגיונות הנוראים. מילים נועדו לרפד את המוח ולהילחם בבדידותו של הלב. ובכל זאת, השתיקה מצמררת עד העצם וקורעת את הנפש לגזרים. היא לעולם אינה מתכוונת לפגוע או להזיק, רק להשתייך. למצוא את האמת בין שקרי בני התמותה, לשיר את שירה היחיד. אבל יום אחד המירוץ הזה יסתיים, ואם היא תגיע אחרונה, אני מתפללת שהראשון יביט עמוק יותר מן האחרים, יחייך, ואז יעבור הלאה. זכויות יוצרים 1985”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←