“בזמן קרוב לשחר, בערב האביב, רקד לות'יין על גבעה ירוקה, ופתאום החלה לשיר. שירתה הייתה חדה, חודרת הלב, כמו שירו של החופית העולה משער הלילה ומפזרת את קולה בין הכוכבים הנופלים, רואת את השמש מאחורי חומות העולם; ושירתה של לות'יין שחררה את עול החורף, והמים הקפואים דיברו, והפרחים צצו מאדמת הקור בדרכי רגליה. אז נפרץ השתיקה על ברן, והוא קרא אליה, צועק "טינוויאל"; והארצות השיבו את השם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←