קרחונים

“אינם משתעבדים לאיש, תלויים רק באקלים ובעונות, ללא מטרה לפניהם ולא גג מעל ראשם, חסרי כל רכוש, פתוחים לכל רוח השגעון של הגורל, היעדנים הנודדים חיים חיים ילדותיים, גיבורים, עניים, חסרי כל. הם בני אדם, שנדחו מגן עדן; אחיהם של החיות, של האיננוצנציה. מידיו של השמים הם מקבלים את אשר ניתן להם רגע רגע: שמש, גשם, ערפל, שלג, חום, קור, נוחות וצרה; לא קיימים להם זמן ולא היסטוריה, ולא אמביציה, ולא זה האידול הבizarro הזה שנקרא התקדמות ופרוגרס, בו מאמינים הביתנים כל כך מאמין. עובר עשיר יכול להיות רך או גס, מוכשר או גס רוח, אומץ או יראת כבוד—הוא תמיד ילד בליבו, חי ביום הראשון של הבריאה, לפני תחילת ההיסטוריה של העולם, חייו תמיד מנווטים על ידי מספר אינסטינקטים וצרכים פשוטים. הוא יכול להיות ח”

“במשך אלפי שנים, היה זה הטבע — והיוצר כביכול שלו — שהחזיק במונופול על היראה. היו אלה כיפות הקרח, המדבריות, הרי הגעש והקרחונים שהעניקו לנו תחושה של סופיות ומוגבלות, ועוררו רגש שבו פחד וכבוד התגבשו לכדי תחושת ענווה נעימה באופן מוזר, תחושה שהפילוסופים של המאה השמונה־עשרה כינו במפורסם הנשגב. אבל אז בא שינוי שאנו עדיין יורשיו.... במהלך המאה התשע־עשרה חדל הטבע להיות הגורם המרכזי המעורר את תחושת הנשגב. היינו כעת בעומק עידן הנשגב הטכנולוגי, שבו יראה יכלה להיקרא בעוצמה הרבה ביותר לא על ידי יערות או קרחונים, אלא על ידי מחשבי־על, רקטות ומאיצי חלקיקים. היינו כעת נדהמים כמעט אך ורק מעצמנו.”

“אינם רק גודלם של האורנים האדומים אלא גם זרותם שממהמה אותם, ואיך לא? אלה הם האחרונים הנותרים משבט שנפוץ על ארבעה יבשות החל מתקופת היורה העליונה, כבר בתקופות גאולוגיות רחוקות. מאובנים של קדמוניות אלה נמצאו מתקופת הקרטיקון, ובתקופות האאוקן והמיוקן התפשטו הן באנגליה, באירופה ובאמריקה. ואז ירדו הגשמים הקפואים והכחדו את הגמדים עד שאין להם תקווה. ורק אלה הנותרים – זיכרון מרהיב ממה שהיה העולם פעם, לפני זמן רב. האם אפשר שלא אוהבים להזכיר לעצמנו שאנחנו צעירים וטיפשים במידה רבה בעולם שהיה עתיק כבר כשנכנסנו אליו? ואולי יש התנגדות חזקה לאמת שהעולם החי ימשיך את דרכו האצילית גם לאחר שאנחנו לא נהיה עוד חלק ממנה?”

“היותך מגיע לעולם הכתיבה החדש הזה, עם הזמן לקרוא בעיר כמו פריז, שם היה דרך לחיות טוב ולעבוד – ללא קשר לכמה ענייתה היית – היה כמו קבלת תכשיט גדול. אתה יכול היה לקחת את התכשיט הזה איתך גם כשטיפסת, ובהרים שבהם חיית בשווייץ ובאיטליה, עד שנמצא את שרוונס בעמק הגבוה של פורארלברג באוסטריה, תמיד היו שם הספרים, כך שאתה חי בעולם החדש שגילית, בשלגים ובאדמות היערות ובקרחונים ובבעיות החורף שלהם ובמקלט הגבוה של מלון הטאובה בכפר ביום, ובלילה אתה יכול היה לחיות בעולם המופלא השני שהסופרים הרוסים נותנים לך.”

“אשר כוונתו, כמובן, היה שהמלחמות תמיד יהיו, שהן קשות לעצירה כמו קרחונים. אני מאמין בזה גם אני. ואפילו אם המלחמות לא היו מגיעות כמו קרחונים, עדיין יהיה מוות פשוט ורגיל.”

“מעל הקרחונים שביניהם אני רואה את זוהר הקיץ, ודרך ערמת השלג הפראית, את ניצני הוורדים החמים שמתחתיה.”

“פרנק בהה בו. "לא הוגן? אתה יכול לנשום מתחת למים, לפוצץ קרחונים ולזמן סופות הוריקן לעזאזל — וזה לא הוגן שאני יכול להיות פיל?" פרסי חשב על זה. "טוב. אני מניח שיש לך נקודה. אבל בפעם הבאה שאני אומר שאתה ממש חיה—" "פשוט תשתוק," אמר פרנק. "בבקשה." פרסי חייך חיוך קטן.”

“אנחנו לומדים ביולוגיה, פיזיקה, תנועות של קרחונים... איפה השיעורים על קנאה, על תחושת קיפוח, על ייאוש, על מרירות...”