“כפי שכולכם יודעים, במהלך החיים אנו חווים סוגים רבים של כאב. כאבי הגוף וכאבי הלב. אני יודע שחוויתי כאב בצורות רבות ושונות, ואני בטוח שגם אתם. ברוב המקרים, עם זאת, אני בטוח שהיה לכם קשה מאוד להעביר לאדם אחר את האמת של אותו כאב: להסביר אותו במילים. אנשים אומרים שרק הם עצמם יכולים להבין את הכאב שהם חשים. אבל האם זה נכון? אני, למשל, לא מאמין שכן. אם, לנגד עינינו, אנו רואים מישהו שסובל באמת, לעיתים אנו חשים את סבלו וכאבו כאילו היו שלנו. זהו כוחה של האמפתיה. האם אני מבהיר את עצמי? הוא הפסיק ודילג במבטו שוב על פני החדר. הסיבה שאנשים שרים שירים לאנשים אחרים היא מפני שהם רוצים להיות בעלי הכוח לעורר אמפתיה, להשתחרר מן הקליפה הצרה של העצמי ולחלוק את כאבם ואת שמחתם עם אחרים. כמובן, זה לא דבר קל לעשות. ולכן הערב, כסוג של ניסוי, אני רוצה שתתנסו בסוג פשוט יותר, גופני יותר, של אמפתיה. אורות, בבקשה. כולם במקום השתתקו כעת, וכל העיניים היו נעוצות בבמה. בתוך הדממה, האיש בהה אל החלל, כאילו כדי להכניס הפסקה או להגיע למצב של ריכוז מחשבתי. ואז, בלי לומר מילה, הוא החזיק את ידו מעל הנר הדולק. לאט לאט הוא קירב את כף היד עוד ועוד אל הלהבה. מישהו בקהל השמיע צליל שנשמע כמו אנחה או גניחה. אפשר היה לראות את קצה הלהבה שורף את כף ידו של האיש. כמעט אפשר היה לשמוע את רחש הבשר הנצרב. אישה אחת פלטה צעקה חדה וקצרה. כל השאר רק הביטו באימה קפואה. האיש עמד בכאב, פניו מעוותות בייסורים. מה לעזאזל זה היה? למה הוא היה צריך לעשות דבר טיפשי וחסר היגיון כזה? הרגשתי שפיותי מתייבשת. אחרי חמש או שש שניות כאלה, הוא הסיר באיטיות את ידו מן הלהבה והניח את הצלחת עם הנר על הרצפה. ואז הצמיד את ידיו זו לזו, כשכפות הידיים הימנית והשמאלית לחוצות זו אל זו. כפי שראיתם הערב, גבירותיי ורבותיי, כאב יכול ממש לשרוף את בשרו של אדם, אמר האיש. קולו נשמע בדיוק כפי שנשמע קודם לכן: שקט, יציב, קר. לא נותר כל זכר לסבל על פניו. אדרבה, הוא הוחלף בחיוך קלוש. והכאב שבוודאי היה שם, יכולתם לחוש כאילו היה שלכם. זהו כוחה של האמפתיה.”
הרוקי מוראקמי