“הלוואי שהבשר המוצק הזה היה נמס ומתאדה לטל! או שהבורא לא היה אוסר על התאבדות! אלוהים! הכל נראה לי כל כך עייף, חסר טעם ומייגע. גועל נפש! העולם הזה הוא גן מוזנח שרק עשבים שוטים גדלים בו. שזה יגיע לכדי כך! אבא שלי מת לפני חודשיים, לא, אפילו לא חודשיים. הוא היה מלך מצוין, ממש אל מול היצור הזה, והוא אהב את אמא שלי כל כך, שהוא לא נתן אפילו לרוח לגעת בפנים שלה. ואני צריך לזכור את זה? היא הייתה תלויה בו כאילו התיאבון שלה גדל ככל שהיא אכלה. ותוך חודש – עדיף לא לחשוב על זה – שבריריות, השם שלך הוא אישה! חודש אחד, לפני שהנעליים שבהן הלכה אחרי ארון המתים של אבא שלי הספיקו להתבלות, כשהיא בוכה כמו ניובה – היא התחתנה עם דוד שלי, אחי אבא שלי, שהוא לא דומה לאבא שלי יותר מאשר שאני דומה להרקולס. תוך חודש! לפני שהדמעות המזויפות על הלחיים שלה הספיקו להתייבש. איזו מהירות מרושעת, לרוץ ככה למיטה של גילוי עריות! זה לא יכול להיגמר בטוב. אבל הלב שלי נשבר, כי אני חייב לשתוק.”