“כל העולם במה, וכל האנשים והנשים רק שחקנים; להם יציאותיהם וכניסותיהם, ואדם אחד בזמנו מגלם תפקידים רבים, ומעשיו שבעה גילאים. בראשונה, התינוק, מיילל ומקיא בזרועות האומנת. אחריו הילד הלומד, המתבכיין, עם ילקוטו ופני הבוקר הזוהרות, זוחל כחילזון בעל כורחו אל בית הספר. ואז המאהב, נאנח כתנור, עם בלדה אומללה שנעשתה לגבה של גבירתו. אחר כך החייל, מלא שבועות מוזרות וזקנו כשל נמר, קנאי בכבודו, פתאומי ומהיר במריבה, מבקש את תהילת הבועה אפילו בתוך פי התותח. ואז השופט, בעל בטן עגולה ויפה הממולאת באווז שמן טוב, בעיניים קשות וזקן גזוז לפי הכללים, מלא אמרי חכמה ודוגמאות מן הזמן החדש; וכך הוא מגלם את חלקו. הגיל השישי גולש אל הפנטלון הרזה והנעליים, עם משקפיים על האף וארנק בצד; גרביו של נעוריו, שנשמרו היטב, רחבים כעולם על שוקו המצומקת, וקולו הגברי הגדול, השב ופונה אל צליל ילדותי, מצפצף ומשרק בקולו. הסצנה האחרונה מכול, המסיימת את ההיסטוריה המוזרה ורבת האירועים הזאת, היא ילדותיות שנייה ושכחה גמורה, בלי שיניים, בלי עיניים, בלי טעם, בלי כלום.”