וירג'יניה וולף

“באמת אנו נחרבים. החיים הם חלום. ההתעוררות היא שהורגת אותנו. מי ששודד מאיתנו את חלומותינו שודד מאיתנו את חיינו.”

“באמת, אינני אוהבת את הטבע האנושי אלא אם כן הוא מצופה כולו באמנות.”

“לעולם לא הייתי מסוגלת למלא את מה שהוא, כך אני מבינה, חובתו הראשונה של מרצה — להגיש לכם, לאחר שעה של הרצאה, גוש של אמת טהורה כדי שתעטפו אותו בין דפי מחברותיכם ותשמרו אותו על מדף האח לעד”

“מי ששודד מאיתנו את חלומותינו שודד מאיתנו את חיינו”

“(...) סר בוריס נלחם והרג את הפגאני; סר גאווין, את הטורקי; סר מיילס, את הפולני; סר אנדרו, את הפרנקי; סר ריצ'רד, את האוסטרי; סר ג'ורדן, את הצרפתי; וסר הרברט, את הספרדי. אבל מכל ההרג והמסעות, מכל השתייה והאהבים, מכל ההוצאות, הציד, הרכיבה והאכילה, מה נותר? גולגולת; אצבע. ואילו, אמר, בהפנותו אל דףו של סר תומאס בראון, שהיה פתוח על השולחן – ושוב עצר. ככישוף העולה מכל חלקי החדר, מן רוח הלילה ומאור הירח, התגלגלה המנגינה האלוהית של המילים הללו, אשר פן יאפילו על דף זה, נניח להן לשכב שם קבורות, לא מתות, אלא חנוטות, כה רענן צבען, כה שלם נשימתן – ואורלנדו, בהשוותו את ההישג ההוא להישגי אבותיו, קרא כי הם ומעשיהם היו עפר ואפר, אך האיש הזה ומילותיו היו בני אלמוות.”

“ירוק בטבע הוא דבר אחד, וירוק בספרות דבר אחר.”

“לקול הייתה עצבות יוצאת דופן. טהור מכל גוף, טהור מכל תשוקה, יוצא אל העולם, בודד, ללא מענה, נשבר על סלעים—כך הוא נשמע.”

“הם נעשו חלק מאותו יקום לא־ממשי אך חודר ומרגש, שהוא העולם הנראה דרך עיני האהבה”

“זה מדהים, כשאני נזכר במרירות של הימים ההם, לראות איזה שינוי במצב הרוח מביאה איתה הכנסה קבועה. שום כוח בעולם לא יכול לקחת ממני את ה-500 פאונד שלי. אוכל, בית ובגדים מובטחים לי לתמיד. לכן, לא רק שהמאמץ והעבודה נפסקים, אלא גם השנאה והמרירות. אני לא צריך לשנוא אף אחד; אף אחד לא יכול לפגוע בי.”

“ראשי הוא כוורת של מילים שאינן נרגעות”

“יקירתי, אני מרגישה בביטחון גמור שאני שוב משתגעת. אני מרגישה שאיננו יכולים לעבור עוד אחד מן הזמנים הנוראים ההם. והפעם לא אבריא. אני מתחילה לשמוע קולות, ואני לא מצליחה להתרכז. לכן אני עושה את מה שנראה הדבר הטוב ביותר לעשות. הענקת לי את האושר הגדול ביותר האפשרי. היית בכל דרך וכל אופן כל מה שאדם יכול היה להיות. אינני חושבת ששני אנשים יכלו להיות מאושרים יותר עד שהמחלה האיומה הזאת באה. אינני יכולה להילחם עוד. אני יודעת שאני הורסת את חייך, שבלעדי יכולת לעבוד. ואתה עוד תעשה זאת, אני יודעת. אתה רואה, אינני יכולה אפילו לכתוב זאת כראוי. אינני יכולה לקרוא. מה שאני רוצה לומר הוא שאני חבה לך את כל אושרי בחיי. היית סבלני כלפיי לגמרי וטוב להפליא. אני רוצה לומר זאת — כולם יודעים זאת. אילו מישהו היה יכול להציל אותי, זה היה אתה. הכול נלקח ממני מלבד ודאות טובך. אינני יכולה להמשיך ולהרוס את חייך עוד. אינני חושבת ששני אנשים יכלו להיות מאושרים יותר מאיתנו. ו.”

“אהבה ודת! חשבה קלריסה, בעודה חוזרת אל חדר האורחים, כולה רועדת. כמה מתועבים, כמה מתועבים הם!”

“האם לא היה כתיבת שירה עסקה סודית, קול העונה לקול?”

“מחשבה ותיאוריה חייבות להקדים כל פעולה מועילה; אך פעולה אצילית יותר כשלעצמה מכל מחשבה או תיאוריה.”

“אני מתחילה להשתוקק לשפה קטנה כזו שאוהבים משתמשים בה, מילים קטועות, מילים לא ברורות, כמו רעש של רגליים שנגררות על מדרכה.”

“ההרגל לכתוב למען עיני הוא תרגול טוב. הוא משחרר את הרצועות.”

“עכשיו מתחיל לעלות בי הקצב המוכר; מילים ששכבו רדומות עכשיו מתרוממות, עכשיו מטיחות את פסגותיהן, ונופלות ועולות, ונופלות שוב. אני משוררת, כן. בוודאי אני משוררת גדולה.”

“קראתי את ספר איוב אמש, אני לא חושבת שאלוהים יוצא ממנו טוב.”

“או שאמצא אותו, או שלא אמצא אותו. אני בודקת את נרתיק הפתקים שלי. אני מחפשת בכל כיסיי. אלה הם הדברים שתמיד קוטעים את התהליך שבו אני עוסקת לעד — מציאת איזה ביטוי מושלם שמתאים בדיוק לרגע הזה.”

“יש לנו הכוח המוזר לשנות עובדות בכוח הדמיון.”