וירג'יניה וולף

“ישנם אנשים בעלי כשרונות אמיתיים; הבעיה היא לגלותם.”

“אתה לא יכול למצוא שלווה על ידי הימנעות מהחיים.”

“ללא מזון, לא ניתן לחשוב, לאהוב ולישון.”

“העיניים של אחרים הם בתי הכלא שלנו.”

“רק חיים דמיוניים הם חיים נלהבים.”

“איך אפשר לזנק על גבה של החיים ולסחוט את עורפה?”

“המשורר נותן לנו את מהותו, אך הפרוזה מקבלת את תבנית הגוף והנפש.”

“הפשטות שלה הבינה לעומק את מה שאנשים חכמים עיוותו”

“מגושמות מזווגת לעיתים קרובות עם אהבת בדידות.”

“טבעו של האמן להתרגש יתר על המידה ממה שנאמר עליו. הספרות זרועה בהריסותיהם של גברים שייחסו חשיבות מעבר לכל היגיון לדעותיהם של אחרים.”

“באור המפרפר הם כולם נראו חדים-קצוות ואווריריים ומופרדים על ידי מרחקים גדולים”

“אין שתי דעות באשר למהו אדם אינטלקטואלי. הוא האיש או האישה של תבונה גזעית שרוכב על מוחו בדהרה על פני השטח במרדף אחר רעיון.”

“כזו הייתה מורכבותם של הדברים. שכן מה שקרה לה, במיוחד בשהותה אצל בני משפחת רמזי, היה להכריח אותה לחוש בעוז שני דברים מנוגדים בו־זמנית; זה מה שאת מרגישה, היה האחד; זה מה שאני מרגישה, היה האחר, ואז הם נאבקו יחד במוחה, כמו עכשיו. זה כה יפה, כה מסעיר, האהבה הזאת, עד שאני רועדת על סיפה, ומציעה, ממש שלא כהרגלי, לחפש סיכה על חוף הים; וגם היא התשוקה הטיפשית ביותר, הברברית ביותר מכל תשוקות האדם, והופכת צעיר נחמד בעל פרופיל כשל אבן חן (של פול היה מעודן להפליא) לבריוני עם מוט ברזל (הוא התרברב, הוא היה חצוף) ב-Mile End Road. ואף על פי כן, אמרה לעצמה, משחר הימים הושרו אודות לאהבה; זרים נערמו ושושנים; ואם היית שואל תשעה אנשים מתוך עשרה, היו אומרים שאינם רוצים אלא זאת – אהבה; ואילו הנשים, לשפוט לפי ניסיונה שלה, היו חשות כל העת: זה לא מה שאנחנו רוצות; אין דבר משעמם, ילדותי ובלתי אנושי מזה; אך גם זה יפה והכרחי.”

“אומרים שהשמיים זהים בכל מקום. נוסעים, ניצולים מספינה טרופה, גולים והגוססים שואבים נחמה מן המחשבה.”

“הייתי במצב רוח מוזר, וחשבתי את עצמי זקנה מאוד: אבל עכשיו אני שוב אישה — כפי שאני תמיד כשאני כותבת.”

“היא נראתה כתרכובת של עלי הסתיו ושל שמש החורף ...”

“אני אוהבת ספרים שכול מעלתם מתנקזת לעמוד או שניים. אני אוהבת משפטים שאינם זזים אף על פי שצבאות חוצים אותם.”

“והשיר, אני חושבת, הוא רק קולך המדבר.”

“העצמי הזה, עכשיו כשנשענתי על השער וצפיתי בשדות שגליהם הצבעוניים נפרשו תחתי, לא ענה דבר. הוא לא התנגד. הוא לא ניסה להגות מילה. האגרוף לא נקפץ. חיכיתי. הקשבתי. כלום, שום דבר לא בא. פרצתי בבכי מתוך תחושה פתאומית של נטישה מוחלטת. עכשיו אין כלום. שום סנפיר לא מפר את שממת הים האינסופי הזה. החיים השמידו אותי. אין שום הדהוד כשאני מדברת, אין מילים מגוונות. זהו מוות אמיתי יותר ממותם של חברים, ממותה של הנעורים.”

“אבנים יפות”