ויקטור יוגו

“הם מתפללים. אל מי? אל אלוהים. להתפלל אל אלוהים — מה פירוש המילים הללו? האם יש אינסוף מחוץ לנו? האם האינסוף הזה שם, טבוע, קיים תמיד; בהכרח מהותי, שכן הוא אינסופי; ושכן אילו חסר חומר היה תחום בגבולות; בהכרח תבוני, שכן הוא אינסופי, ושכן אילו חסרה לו תבונה היה מסתיים שם? האם האינסוף הזה מעורר בנו את רעיון המהות, שעה שאנו יכולים לייחס לעצמנו רק את רעיון הקיום? במילים אחרות, האין הוא המוחלט, שאנו איננו אלא היחסי? באותו זמן שיש אינסוף מחוץ לנו, האין גם אינסוף בתוכנו? האין שני האינסופים הללו — איזה ריבוי מדאיג! — מונחים זה על גבי זה? האין האינסוף השני הזה, כביכול, מצוי מתחת לראשון? האין הוא מראהו של הראשון, השתקפותו, הֵד שלו, תהום שהיא קונצנטרית עם תהום אחרת? האם גם האינסוף השני הזה תבוני? האם הוא חושב? האם הוא אוהב? האם הוא רוצה? אם שני האינסופים הללו תבוניים, לכל אחד מהם יש עקרון רצון, ויש "אני" באינסוף העליון כשם שיש "אני" באינסוף התחתון. ה"אני" שלמטה הוא הנשמה; ה"אני" שלמעלה הוא אלוהים. להציב את האינסוף שלמטה במגע, באמצעות המחשבה, עם האינסוף שלמעלה — זה נקרא להתפלל. אל לנו לגרוע דבר מן הרוח האנושית; לדכא הוא רע. עלינו לתקן ולהמיר. כוחות מסוימים באדם מכוונים אל הבלתי נודע; מחשבה, הרהור, תפילה. הבלתי נודע הוא אוקיינוס. מהי המצפון? היא המצפן של הבלתי נודע. מחשבה, הרהור, תפילה — אלה הן קרינות גדולות ומסתוריות. נכבד אותן. לאן הולכות הקרינות המהודרות הללו של הנשמה? אל הצל; כלומר, אל האור.”

“הוא לא ביקש למחוק את הכאב בשכחה, הוא ביקש לרומם אותו ולהעניק לו כבוד באמצעות התקווה. הוא היה אומר, היזהרו כיצד אתם פונים אל המתים. אל תחשבו על הרקבון. החזיקו את מבטכם, ותראו את אור החיים של יקיריכם שהלכו לעולמם, למעלה בשמים.”

“הדרמה היא שירה שלמה. האודה והאפוס מכילים אותה רק בבחינת נבט; היא מכילה את שניהם במצב של התפתחות גבוהה, וממצה את שניהם.”

“בואו נלמד דברים שכבר אינם. יש להבין אותם, ולו רק כדי להימנע מהם.”

“המוות שייך רק לאלוהים. איזו זכות יש לבני אדם להניח יד על דבר כה לא נודע?”

“השכל הישר קיים למרות החינוך, ולא כתוצאה ממנו”

“אם אנשים לא היו אוהבים זה את זה, אני באמת לא רואה איזו תועלת הייתה בכך שיהיה בכלל אביב.”

“הטעם הוא החוש המשותף של הגאונות”

“לאהוב אדם אחר פירושו לראות את פניו של אלוהים”

“איש אינו יודע כמוה אישה כיצד לומר דברים שהם בעת ובעונה אחת עדינים ועמוקים”

“כוחו של מבט נוצל לרעה כל כך בסיפורי אהבה, עד שהחלו לפקפק בו. מעטים מעזים כיום לומר ששני יצורים התאהבו משום שהביטו זה בזה. ואף על פי כן, כך מתחילה האהבה, ורק כך.”

“אני נהר נבון אשר שיקף בזה אחר זה את כל הגדות שלפניהן זרם, כשהוא מהרהר רק בדימויים שהציעו אותם חופים משתנים”

“מי שאינו מסוגל לשאת עוני אינו מסוגל להיות חופשי”

“השור סובל, העגלה מתלוננת.”

“זהו גוון ההבדל: דלתו של הרופא לעולם לא צריכה להיות סגורה, דלתו של הכומר צריכה להיות תמיד פתוחה.”

“המפלט האחרון של המלכים, כדור התותח. המפלט האחרון של העם, אבן הריצוף.”

“מוחו היה באחד מאותם מצבים שהם גם אלימים וגם רגועים להחריד, שבהם המחשבה שוקעת עמוק כל כך עד שהיא מאפילה על המציאות. אינך רואה עוד את העצמים שסביבך, אך אתה יכול לראות את הצורות במחשבתך כאילו היו מחוץ לגופך.”

“הבטיחו לי שתתן לי נשיקה על מצחי כשאהיה מתה. — אני ארגיש אותה. היא השפילה שוב את ראשה על ברכיו של מריוס, ועפעפיה נעצמו. הוא חשב שהעלובה הלכה לעולמה. אפונין נשארה ללא ניע. לפתע, ברגע ממש שבו דימה מריוס שהיא ישנה לעד, היא פקחה לאט את עיניה, שבהן נראתה העמקות הקודרת של המוות, ואמרה לו בנימה שמתיקותה נדמתה כאילו כבר באה מעולם אחר: — ובדרך אגב, מסייה מריוס, אני סבורה שהייתי קצת מאוהבת בך.”

“אני אוהב אותך קצת יותר בכל דקה מאז הבוקר הזה.”

“יש אבות שאינם אוהבים את ילדיהם; אין סב שאינו מעריץ את נכדו.”