סילביה פלאת'

“אני מרגישה טוב עם בעלי: אני אוהבת את חימומו ואת גודלו ואת היותו שם, את יצירתו ואת צחוקיו ואת הסיפורים שלו ואת מה שהוא קורא ואת אהבתו לדיג ולטיולים ולחזירים ולריסים ולבעלי חיים קטנים, ואת היותו אמיתי ולא גאה ולא מושפע מהתהילה, ואת אופן שמחתו על מה שאני מטביחה לו ועל שמחתו כשאני עושה לו משהו – שיר או עוגה – ואת אופן התעניינותו בי כשאני עצובה, ואת רצונו לעשות כל דבר כדי שאוכל להילחם במלחמות הנפש שלי ולגדול עם אומץ לב וברוגע פילוסופי. אני אוהבת את ריחו הטוב ואת גופו, שמתאים לגופי כאילו נוצרו יחדיו במפעל גוף מיוחד כדי לעשות בדיוק את זה. מה שהיה רק חלקים, ניתנים כאן וישן שם לילד זה ולילד אחר, שהפכו אותי לחלקים שלהם, הכל מתחבר יחדיו בבעלי. אז אני לא רוצה”

“אמרתי לרופא נולן: "מה שאני שונת הוא המחשבה להיות תחת אצבעו של גבר. גבר לא דואג כלל בעולם, ואני בעלת תינוק תלוי בראשי כמו מקל גדול, כדי לשמור אותי בשורה.”

“ישנם רגעים שבהם מגיעה אלי תחושת ציפייה, כאילו משהו קיים שם, מתחת לפני השטח של הבנתי, מחכה שאגע בו. זו אותה תחושה מושכת ומפתה, כזו שמגיעה כשאני כמעט מזכירה שם, אך לא מגיעה אליו. אני מרגישה אותה כשאני חושבת על בני אדם, על ההודעות המופיעות באבולוציה שמסתכמות בהסרת שיניים חכמות, בקיצוץ הלסת שאינה נדרשת עוד לאכילת מזון קשה כפי שהיה נהוג, בהדרגתית היעלמות השיער מגוף האדם; בהתאמת העין האנושית לטקסט דק, לתנועה המהירה והמרובת צבעים של המאה העשרים. התחושה מגיעה, ערפילה ומעורפלת, כשאני משקיפה על האריכות של הנעורים של המין שלנו; על טקסי הלידה, הנישואין והמוות; על כל הטקסים הפראיים והברבריים שנעשו מודרניים. כמעט, אני חושבת, שהטוהר הבלתי מודע, החי”

“אני רוצה לחיות ולהרגיש את כל הצללים, הטונים וההבדלים האפשריים של חוויה נפשית וגופנית בחיי, ואני מוגבלת בצורה נוראית.”

“הדבר הקשה ביותר, כפי הנראה, עבור גבר מקמברידג' הוא לקבל את האישה לא רק כמי שרגשותיה חשובים, לא רק כמי שמחשבותיה חשובות, אלא כמי שמצליחה לשלב ביניהן תהליך מורכב וחיוני.”

“שלמות היא מונחית; היא לא יכולה להביא ילדים.”

“שפתי גיהנום קדומות.”

“כוכבים נפתחים בין השושנים. האם לא תעיוות עיניך בפני אלה הסירנות הבלתי־ביטאיות? זו השתיקה של נשמות מופתעות.”

“אני עשיתי זאת שוב. שנה אחת מכל עשרה אני מצליחה בכך – סוג של נס הליכה, עורי בהיר כמו מנורת נאצי, רגלי הימנית כמשקולת נייר, פניו כפנים של בד יהודי דק ויפה. הסר את השטיח, אוי, אויבי. האם אני מפחידה? – האף, חורים העיניים, השורה המלאה של השיניים? הריח החמוץ יעלם ביום אחד. כבר, כבר, בשר שהחורף אכל יתהיה בבית עלי, ואני אישה צוחקת. אני רק בת שלושים, וכמו החתול אני יכולה למות תשע פעמים. זו הפעם השלישית. מה זבל להשמיד עשור אחד. מה מיליוני סיבים. הקהל שצורח על פקאנוט דוחף כדי לראות איך הם מפשיטים אותי מכל צד – ההפסד הגדול. גברים, נשים, אלה הן ידי, אלה ברכי. אני עור ועצם, אבל אני אותה אישה, זהה לחלוטין.”

“תן לי לחיות, לאהוב, ולומר זאת היטב בשורות טובות”

“השתיקה שבינינו הייתה כה עמוקה שסברתי שמשהו ממנה חייב להיות אשמי”

“אמרתי לו שאני מאמינה בגיהנום, ושאנשים מסוימים, כמו אני, חייבים לחיות בגיהנום עוד בחיים, כדי להכפיא את החסרון שיגיע להם לאחר המוות, מכיוון שלא מאמינים בחיים לאחר המוות, ואיך כל אדם מאמין שיהיה לו כאשר ימות.”

“אין זה קל להגיד מה השינוי שעשית. אם אני חי כיום, אז הייתי מת, אבל, כמו אבן, לא התעניינתי בכך.”

“אלך, מה שהוא שם, מתחכה לי. אחר כך, יברח הגלוי עלי כפרע ואראה את הצד השני של החרדה הגדולה הזאת, הצחקה המשגעה. ואז אצחק. ואז אדע מה החיים.”

“מורים מצוינים ירדו עלינו כמו מטאורים: מורים בביולוגיה שהציגו בפנינו מוחים אנושיים, מורים לאנגלית שהשפיעו עלינו באידאולוגיה אישית ובעלת עוצמה סוערת על טולסטוי ופלאטו, מורים לאמנות שהנחו אותנו דרך השכונות העניות של בוסטון, ואז חזרה אל האטלייה כדי להטיח צבעי גואש של בתי הספר הציבוריים עם מודעות חברתית וזעם.”

“אני סבורה שחרית האישית חשובה מאוד, אך בוודאי שלא צריכה להיות סוג של תיבה סגורה ומזרקה, חוויה נרקיסיסטית. אני מאמינה שהיא צריכה להיות רלוונטית, רלוונטית לדברים גדולים יותר, לדברים כמו הירושימה, דכאו ועוד.”

“אמין בכוח טוב מעבר לעצמך, מוגבל וצר. אלוהים, אלוהים, אלוהים: איפה אתה? אני צריכה אותך, אני זקוקה לך: האמונה בך, באהבה ובאנושות.”

“ראיתי את השיעול על עורי. לא ידעתי מה גרם לו. לא היה לי קור. עברה רוח רפאים? לא, זה היה השירה.”

“היו זמנים יפים...”

“אמה שלי צפה בפני, כירח בלי חן, בהופעתה האחרונה והראשונה בבית החולים הפסיכיאטרי מאז יום הולדתי ה-20. בת בבית חולים פסיכיאטרי! כך עשיתי לה. אבל היא, כמובן, החליטה לסלוח לי.”