ריק ריורדן

“אמא קדושה! הממף. יותר כמו אבא קדוש. הייתי חושב שאתה יודע את ההבדל. -הפייסטוס”

“היא גם קראה לי אמיץ... אלא אם כן היא דיברה אל שפמנון.”

“הוא נראה כמו דוגמן גברי מרושע, שמציג לראווה מה לבש השנה הנבל האופנתי בגיל המכללה להרווארד.”

“אני לא חושב על להיות מפורסם, באמת. בתור סופר, בדרך כלל לא עוצרים אותי כשאני הולך ברחוב. זה לא כמו להיות כוכב קולנוע.”

“ניקו ידע דבר או שניים על רוחות. לתת להן להיכנס לך לראש היה מסוכן. הוא רצה לעזור לריינה, אבל מכיוון שהאסטרטגיה שלו עצמו הייתה להתמודד עם הבעיות שלו לבד, לדחות כל מי שניסה להתקרב, הוא לא בדיוק יכול היה לבקר את ריינה על כך שעשתה את אותו הדבר.”

“אתה תסבול, בן האדס! מה חדש בזה? חשב ניקו.”

“נכון שפעם סירבתי לאכול האגיס בסקוטלנד, וזה לא התקבל יפה בקרב האוכלוסייה המקומית.”

“פרסי, תן לי ללכת, היא גנחה. אתה לא יכול להעלות אותי. הפנים שלו היו לבנות ממאמץ. היא יכלה לראות בעיניים שלו שהוא יודע שזה חסר סיכוי. לעולם לא, הוא אמר. הוא הביט למעלה על ניקו, חמישה מטרים מעליהם. הצד השני, ניקו! נתראה שם. מבין? העיניים של ניקו התרחבו. אבל... תוביל אותם! פרסי צעק. תבטיח לי! אני... אני מבטיח. מתחתם, הקול צחק בחושך. קורבנות. קורבנות יפים כדי להעיר את האלה. פרסי הידק את האחיזה שלו בפרק כף היד של אנבת'. הפנים שלו היו רזות, שרוטות ומדממות, השיער שלו מכוסה קורי עכביש, אבל כשהוא נעל את המבט שלו בשלה, היא חשבה שהוא מעולם לא נראה חתיך יותר. אנחנו נשארים ביחד, הוא הבטיח. את לא תשתחררי ממני. לעולם לא. רק אז היא הבינה מה הולך לקרות. נסיעה בכיוון אחד. נפילה קשה מאוד. כל עוד אנחנו ביחד, היא אמרה. היא שמעה את ניקו והייזל עדיין צועקים לעזרה. היא ראתה אור שמש רחוק, רחוק למעלה – אולי אור השמש האחרון שהיא אי פעם תראה. ואז פרסי הרפה מהמדף שלו, ויחד, כשהם מחזיקים ידיים, הוא ואנבת' נפלו אל תוך החושך האינסופי.”

“אבל קשרי משפחה הם דבר מוזר. גם אם הקרובים שלך לא טובים אליך, הם עדיין בשר מבשרך. אי אפשר לאבד את הקשר הזה לגמרי. ותאמין לי, יש לי כמה קרובים מצד אבא שהייתי שמח לאבד.”

“הוא עבר מגיל שש-עשרה לשבעים וחמש בתוך שניות ספורות, אבל ריח הזקן הופיע מיד, כמו בום. מזל טוב! אתה מסריח!”

“פניתי אל דיוניסוס. "ריפאת אותו?" "שיגעון הוא המומחיות שלי. זה היה פשוט למדי." "אבל... עשית משהו נחמד. למה?" הוא הרים גבה. "אני נחמד! אני פשוט נוטף נחמדות, פרי יוהנסון. לא שמת לב?”

“המועצה מסכימה," אמר זאוס. "פרסי ג'קסון, תהיה לך מתנה אחת מן האלים." היססתי. "כל מתנה?" זאוס הנהן בקדרות. "אני יודע מה תבקש. המתנה הגדולה מכולן. כן, אם תרצה בכך, היא תהיה שלך. האלים לא העניקו את המתנה הזאת לגיבור בן תמותה זה מאות שנים, אבל, פרסאוס ג'קסון—אם תרצה בכך—תיעשה לאל. בן אלמוות. שאינו מת. תשרת כסגנו של אביך לעד." בהיתי בו, המום. "אמ... לאל?" זאוס גלגל את עיניו. "לאל טיפש, כנראה. אבל כן. בהסכמתה של כל המועצה, אני יכול להפוך אותך לבן אלמוות. ואז אצטרך לסבול אותך לנצח." "אהמ," הרהר ארס. "זה אומר שאני יכול לרסק אותו לעיסה כמה פעמים שבא לי, והוא פשוט ימשיך לחזור לעוד. אני אוהב את הרעיון הזה.”