“פרסי, תן לי ללכת, היא גנחה. אתה לא יכול להעלות אותי. הפנים שלו היו לבנות ממאמץ. היא יכלה לראות בעיניים שלו שהוא יודע שזה חסר סיכוי. לעולם לא, הוא אמר. הוא הביט למעלה על ניקו, חמישה מטרים מעליהם. הצד השני, ניקו! נתראה שם. מבין? העיניים של ניקו התרחבו. אבל... תוביל אותם! פרסי צעק. תבטיח לי! אני... אני מבטיח. מתחתם, הקול צחק בחושך. קורבנות. קורבנות יפים כדי להעיר את האלה. פרסי הידק את האחיזה שלו בפרק כף היד של אנבת'. הפנים שלו היו רזות, שרוטות ומדממות, השיער שלו מכוסה קורי עכביש, אבל כשהוא נעל את המבט שלו בשלה, היא חשבה שהוא מעולם לא נראה חתיך יותר. אנחנו נשארים ביחד, הוא הבטיח. את לא תשתחררי ממני. לעולם לא. רק אז היא הבינה מה הולך לקרות. נסיעה בכיוון אחד. נפילה קשה מאוד. כל עוד אנחנו ביחד, היא אמרה. היא שמעה את ניקו והייזל עדיין צועקים לעזרה. היא ראתה אור שמש רחוק, רחוק למעלה – אולי אור השמש האחרון שהיא אי פעם תראה. ואז פרסי הרפה מהמדף שלו, ויחד, כשהם מחזיקים ידיים, הוא ואנבת' נפלו אל תוך החושך האינסופי.”