ריי ברדברי

“כל אחד חייב להשאיר משהו אחריו כשהוא מת . . . משהו שידך נגעה בו איכשהו, כדי שלנשמתך יהיה לאן ללכת כשאתה מת . . . לא משנה מה תעשה, כל עוד תשנה משהו מן האופן שבו היה לפני שנגעת בו למשהו שדומה לך אחרי שתסיר את ידיך ממנו.”

“האם אתה מבין עכשיו מדוע ספרים שנואים ומעוררים פחד? משום שהם חושפים את הנקבוביות על פניו של החיים. האנשים הנוחים רוצים רק את פני הירח המלא, שעווה, פנים בלי נקבוביות, חסרות שיער, חסרות הבעה.”

“אני יודע, אני יודע. אתה מפחד לעשות טעויות. אל תפחד. אפשר להפיק תועלת מטעויות. בנאדם, כשהייתי צעיר דחפתי את הבורות שלי לפרצופים של אנשים. הם היכו אותי במקלות. עד שהייתי בן ארבעים, כלי הנשק הגס שלי הושחז בשבילי לנקודת חיתוך עדינה. אם תסתיר את הבורות שלך, אף אחד לא יכה אותך ולעולם לא תלמד.”

“זה שיקול דעת גרוע, אמר סבא, לקרוא לכל דבר בשם. אנחנו לא יודעים מהו הובגובלין או ערפד או טרול. זה יכול להיות הרבה דברים. אי אפשר להכניס אותם לקטגוריות עם תוויות ולומר שהם יתנהגו כך או אחרת. זה יהיה טיפשי. הם אנשים. אנשים שעושים דברים. כן, ככה צריך לומר זאת. אנשים שעושים דברים.”

“חייב להיות משהו בספרים, דברים שאיננו יכולים לדמיין.”

“אני לא עושה מחקר. אף פעם לא עשיתי.”

“כולנו חלקיקים וקטעים של היסטוריה ושל ספרות ושל המשפט הבין-לאומי”

“כל אחד חייב להשאיר אחריו משהו כשהוא מת, אמר סבי. ילד או ספר או ציור או בית או קיר שנבנה או זוג נעליים שנעשה. או גן שניטע. משהו שידך נגעה בו בדרך כלשהי, כדי שלנשמתך יהיה לאן ללכת כשאתה מת, וכשאנשים מביטים בעץ ההוא או בפרח ההוא שנטעת, אתה שם.”

“תראו את פרשת צ'נדרה לוי. היא הפכה לבית דין כוכבים. הרשתות הגדולות, רשתות הכבלים, הן מתפקדות כתובעות. הן שופטים ומושבעים ותליינים. נו, בחייכם, זה מגוחך. אבל הן עושות את זה.”

“יש לנו את האמנויות שלנו כדי שלא נמות מן האמת”

“האם אמרתי משהו שיצאתי לומר על להיות טוב? אלוהים, אינני יודע. זר נורה ברחוב, ואתה בקושי זז כדי לעזור. אבל אם חצי שעה קודם לכן בילית רק עשר דקות עם הבחור וידעת מעט עליו ועל משפחתו, ייתכן שפשוט תקפוץ מול הרוצח שלו ותנסה לעצור זאת. לדעת באמת זה טוב. לא לדעת, או לסרב לדעת, זה רע, או לפחות לא מוסרי. אינך יכול לפעול אם אינך יודע. לפעול בלי לדעת משליך אותך ישר מהצוק.”

“הכול הוא המוזה השטנית שלי. יש לי מוזה שלוחשת באוזני ואומרת, ״עשה זאת, עשה את זה״, אבל זה השד שלי שמגרה אותי.”

“בית הספר מתקצר, המשמעת מתרופפת, פילוסופיות, היסטוריות, שפות נושרות, האנגלית והאיות מוזנחים בהדרגה, ולבסוף כמעט לגמרי מתעלמים מהם. החיים מיידיים, העבודה היא שקובעת, ההנאה מצויה סביב מכל עבר אחרי העבודה. למה ללמוד משהו מלבד לחיצה על כפתורים, משיכת מתגים, התאמת אומים וברגים?”

“העוני השמיע צליל כמו שיעול רטוב בצללי החדר.”

“לא היינו כל כך רעים, נכון? לא, וגם לא טובים במיוחד. אני מניח שזו הבעיה — לא היינו הרבה מכלום חוץ מעצמנו, בעוד שחלק גדול מן העולם היה עסוק בלהיות המון דברים איומים.”

“- אבא פרגרין, לעולם לא תתנהג קצת ברצינות? - לא, כל עוד אדוננו המבורך לא יעשה כן. אנא, אל תעשה את הפרצוף הנורא והנעלב הזה! האדון לעולם אינו רציני מדי. למעשה, קשה לומר מה עוד הוא, מלבד אהבה אינסופית. והאהבה הטהורה ביותר היא גם עליצות, לא נראה לך? אינך יכול לאהוב איש, בלי להיות עמו בשלום, ואינך יכול להיות בשלום עם כל אחד בכל עת, אלא אם כן תצחק עליו בחיבה. נכון או לא? אין ספק שאנו דומים לחיות קטנות ומצחיקות המתהפכות בקערת הריבה, ואלוהים ודאי אוהב אותנו עוד יותר משום שאנו מעוררים את חוש ההומור שלו.”

“אתה חייב להישאר שיכור מכתיבה כדי שהמציאות לא תוכל להשמיד אותך.”

“לא ניבאתי את העתיד, ניסיתי למנוע אותו.”

“אבל יותר מכול," היא אמרה, "אני אוהבת לצפות באנשים. לפעמים אני נוסעת ברכבת התחתית כל היום ומביטה בהם ומקשיבה להם. אני רק רוצה להבין מי הם ומה הם רוצים ולאן הם הולכים. לפעמים אני אפילו הולכת לפארקי השעשועים ונוסעת במכוניות הסילון כשהן דוהרות בקצה העיר בחצות והמשטרה לא מתעניינת כל עוד הן מבוטחות. כל עוד לכל אחד יש ביטוח של עשרת אלפים, כולם שמחים. לפעמים אני מתגנבת ומאזינה ברכבות התחתיות. או שאני מאזינה ליד מזרקות הסודה, ואתה יודע מה?""מה?""אנשים לא מדברים על שום דבר.""אה, הם חייבים!""לא, על שום דבר. הם מזכירים הרבה מכוניות או בגדים או בריכות שחייה בעיקר ואומרים כמה זה נהדר! אבל כולם אומרים את אותם הדברים ואף אחד לא אומר שום דבר שונה מאף אחד אחר. וברוב הזמן בבתי הקפה יש להם את תיבות הנגינה דולקות ואותם שירים רוב הזמן, או את הקיר המוזיקלי מואר וכל הדוגמאות הצבעוניות רצות למעלה ולמטה, אבל זה רק צבע והכול מופשט. ובמוזיאונים, היית פעם? הכול מופשט. זה כל מה שיש עכשיו.”

“אני מדבר. ג'ים רץ. אני מטה אבנים, ג'ים חוטף את הג'אנק הקר מתחת לאבנים ו—בזז! אני מטפס על גבעות. ג'ים צועק מראשי מגדלי כנסיות. לי יש חשבון בנק. לג'ים יש את השיער על הראש, את הצעקה בפה, את החולצה על הגב ואת נעלי הטניס על הרגליים. איך זה שאני חושב שהוא עשיר יותר?”