מרק טוויין

“המסע קטלני לדעות קדומות, לקנאות ולצרות אופקים, ורבים מאנשינו זקוקים לו מאוד מטעמים אלה.”

“אך לב הנעורים הגמיש אינו יכול להידחס לצורה אחת ומצומצמת לאורך זמן רב.”

“עדיף להיות ראוי לכבודים ולא לקבלם מאשר לקבלם ולא להיות ראוי להם”

“יושר הוא המדיניות הטובה ביותר - כשיש בזה כסף.”

“הומור לא צריך להצהיר שהוא מלמד, והוא לא צריך להצהיר שהוא מטיף, אבל הוא חייב לעשות את שניהם אם הוא רוצה לחיות לנצח”

“טבע האדם הוא אותו הדבר אצל כולם”

“רעש אינו מוכיח דבר. לעיתים קרובות תרנגולת שרק הטילה ביצה מקרקרת כאילו הטילה אסטרואיד.”

“גן עדן הוא בחסד; אילו היה בזכות, הכלב שלך היה נכנס ואתה היית נשאר בחוץ. מכל היצורים שנבראו אי פעם, האדם הוא המתועב ביותר. מכל הלהקה כולה, הוא היחיד... שיש בו זדון. הוא היצור היחיד שגורם כאב לשם שעשוע, ביודעו שזה כאב.”

“אין לי שמץ של אמון באדם שאין לו שום מידות רעות קטנות שיש בהן כדי לפדותו.”

“למה שהאמת לא תהיה מוזרה יותר מן הבדיון? הרי הבדיון, בסופו של דבר, צריך להיות הגיוני.”

“אחר הצהריים התאספו אנשי הצוות בירכתיים, על הסיפון, מתחת לסוככים; החליל, המיודאון האסתמטי והקלרינט החולני נכה את הדגל המנוקד בכוכבים, המקהלה הבריחה אותו למחסה, וג'ורג' נכנס עם צווחה קורעת במיוחד על הצליל האחרון ושחט אותו. איש לא התאבל. הוצאנו את הגופה בשלוש קריאות הידד (הבדיחה הזאת לא הייתה מכוונת ואני אינני מאמץ אותה).”

“לפעמים לשתות יותר מדי זה בקושי מספיק.”

“חינוך: הדרך מבורות יהירה לאי-ודאות אומללה”

“לעולם אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לעשות מחרתיים”

“לא היה זה הטוב ביותר שנחשוב כולנו אותו הדבר; חילוקי דעות הוא שעושה מרוצי סוסים”

“המסע הוא קטלני לדעה קדומה, לקנאות ולצרות אופקים.”

“ותמיד היו לנו מלחמות, ועוד מלחמות, ועוד מלחמות אחרות — בכל רחבי אירופה, בכל רחבי העולם. "לפעמים לטובת האינטרס הפרטי של משפחות מלוכה," אמר השטן, "לפעמים כדי לרסק אומה חלשה; אבל מעולם לא הייתה מלחמה שהחלה בידי התוקפן למען מטרה נקייה כלשהי — אין מלחמה כזאת בתולדות המין האנושי.”

“שום דבר אינו זקוק לרפורמה כמו ההרגלים של אנשים אחרים.”

“להשיג את המילה הנכונה במקום הנכון הוא הישג נדיר. לרכז את האור המפוזר של עמוד מחשבה אל תוך ההבזק הזוהר של משפט יחיד, ראוי להיחשב לחיבור זוכה בפרס כשלעצמו... כל אחד יכול להיות לו רעיונות — הקושי הוא לבטא אותם בלי לבזבז קווייר של נייר על רעיון שצריך היה לצמצם לפסקה אחת נוצצת.”

“הרגשתי טוב, וכולי רחוץ ונקי מחטא, בפעם הראשונה שהרגשתי כך בחיי, וידעתי שעכשיו אני יכול להתפלל. אבל לא עשיתי זאת מיד, אלא הנחתי את הנייר ועמדתי שם וחשבתי—חשבתי כמה טוב היה שכל זה קרה כך, וכמה קרוב הייתי מלהיאבד וללכת לעזאזל. והמשכתי לחשוב. והתחלתי לחשוב על המסע שלנו במורד הנהר; וראיתי את ג'ים לפניי כל הזמן: ביום ובלילה, לפעמים באור הירח, לפעמים בסערות, ואנחנו שטים יחד, מדברים ושרים וצוחקים. אבל משום מה לא הצלחתי למצוא שום מקום שיקשיח אותי נגדו, אלא רק את ההפך. הייתי רואה אותו עומד במשמרת שלי על גבי המשמרת שלו, במקום לקרוא לי, כדי שאוכל להמשיך לישון; ורואה כמה שמח היה כשחזרתי מן הערפל; וכשבאתי אליו שוב בביצה, שם למעלה, במקום שהיה בו הסכסוך; וכיוצא באלה זמנים; והוא תמיד היה קורא לי מותק, ומפנק אותי ועושה למעני כל מה שעלה בדעתו, וכמה טוב תמיד היה; ולבסוף הגעתי אל הזמן שבו הצלחתי להציל אותו בכך שאמרתי לאנשים שיש לנו אבעבועות שחורות על הסיפון, והוא היה כל כך אסיר תודה, ואמר שאני הידיד הטוב ביותר שלעולם היה לג'ים הזקן בעולם, והיחיד שיש לו עכשיו; ואז במקרה הבטתי סביב וראיתי את הנייר ההוא. זה היה עניין קרוב. הרמתי אותו, והחזקתי אותו בידי. רעדתי, כי הייתי מוכרח להחליט, לעד, בין שני דברים, וידעתי זאת. חשבתי רגע, מין עצירת נשימה, ואז אמרתי לעצמי: "טוב, אז, אני אלך לעזאזל" — וקרעתי אותו לגזרים.”