ליאו טולסטוי

“בין הרוזנת נורדסטון לבין לוין נוצרו אותם יחסים, שאינם נדירים בחברה, שבהם שני אנשים, אף שהם לכאורה שומרים על יחסי ידידות, מזלזלים זה בזה במידה כזאת שאינם יכולים אפילו להתייחס זה אל זה ברצינות ואינם יכולים אפילו להעליב זה את זה.”

“העקרונות הללו נקבעו כאילו היו כללים קבועים: שיש לשלם למרמה קלפים, אך אין צורך לשלם לחייט; שאסור לעולם לשקר לאדם, אך מותר לשקר לאישה; שאסור לעולם לרמות איש, אך מותר לרמות בעל; שאסור לעולם לסלוח על עלבון, אך מותר להעליב, וכן הלאה. עקרונות אלה אולי לא היו סבירים ולא היו טובים, אך הם היו ודאיים ללא כשל, וכל עוד דבק בהם, חש וורונסקי כי לבו שרוי בשלום והוא יכול לשאת את ראשו בגאון.”

“הנה עצתי לך: אל תתחתן עד שתוכל לומר לעצמך שעשית כל מה שיכולת, ועד שתחדל לאהוב את הנשים שבחרת, עד שתראה אותה בבירור; אחרת תטעה באכזריות וללא תקנה. התחתן כשאתה זקן וטוב לשום דבר... אחרת כל מה שטוב ונשגב בך יאבד.”

“כל חיי האדם, אפשר לומר, מורכבים אך ורק משתי פעולות אלה: (1) הבאת מעשיו של האדם להרמוניה עם המצפון, או (2) הסתרת סימני המצפון מעצמו כדי שיוכל להמשיך לחיות כבעבר. יש שעושים את הראשונה, ואחרים את השנייה. להשגת הראשונה יש רק אמצעי אחד: הארה מוסרית — הגברת האור שבאדם עצמו והקשב למה שהוא מראה. להשגת השנייה — להסתיר מעצמו את סימני המצפון — יש שני אמצעים: אחד חיצוני ואחד פנימי. האמצעי החיצוני הוא עיסוקים המסיטים את תשומת הלב מן הסימנים שנותן המצפון; השיטה הפנימית היא החשכת המצפון עצמו. כשם שלאדם יש שתי דרכים להימנע מלראות עצם הנמצא לפניו: או על ידי הסטת מבטו לעצמים אחרים בולטים יותר, או על ידי חסימת ראיית עיניו שלו — כך בדיוק יכול אדם להסתיר מעצמו את סימני המצפון בשתי דרכים: או בשיטה החיצונית של הסטת תשומת לבו לעיסוקים, דאגות, שעשועים או משחקים שונים; או בשיטה הפנימית של חסימת איבר הקשב עצמו. אצל אנשים בעלי רגש מוסרי קהה ומוגבל, ההסחות החיצוניות די בהן לעיתים קרובות כדי לאפשר להם שלא לתפוס את הסימנים שהמצפון נותן על פסלות חייהם. אך אצל אנשים רגישים מבחינה מוסרית אמצעים אלה לעיתים אינם מספיקים. האמצעי החיצוני אינו מסיט כליל את תשומת הלב מן המודעות לחוסר ההלימה בין חיי האדם לבין דרישות המצפון. מודעות זו מכבידה על חייו של האדם; וכדי שיוכל להמשיך לחיות כבעבר, פונים אנשים אל השיטה הפנימית והבטוחה, שהיא החשכת המצפון עצמו על ידי הרעלת המוח בחומרים משכרים. האדם אינו חי כפי שהמצפון דורש, אך חסר לו הכוח לעצב את חייו מחדש בהתאם לדרישותיו. ההסחות שעשויות להסיט את תשומת הלב מן המודעות לחוסר ההלימה הזה אינן מספיקות, או שנעשו שחוקות, ולכן — כדי שיוכלו להמשיך לחיות, תוך התעלמות מן הסימנים שהמצפון נותן על פסלות חייהם — אנשים (על ידי הרעלתו זמנית) משביתים את פעולתו של האיבר שבאמצעותו המצפון מתגלה, כשם שאדם, על ידי כיסוי עיניו, מסתיר מעצמו את מה שאינו רוצה לראות.”

“הוא חש כי אינו יכול להסיט מעל עצמו את שנאת האנשים, משום ששנאה זו לא נבעה מכך שהוא רע (שכן במקרה כזה היה יכול לנסות להיות טוב יותר), אלא מכך שהיה אומלל באופן מביש ודוחה. הוא ידע שלשם כך, בשל עצם העובדה שלבו נקרע מצער, הם יהיו חסרי רחמים כלפיו. הוא חש כי האנשים ירמסו אותו כשם שכלבים חונקים כלב קרוע ומייבב מכאב. הוא ידע כי אמצעי ההגנה היחיד שלו מפני בני האדם הוא להסתיר מהם את פצעיו”

“המלחמה כה לא צודקת ומכוערת, עד שכל מי שמנהל אותה חייב לנסות לחנוק את קול המצפון שבתוכו.”

“הזמן הוא אשליה של החיים; חיי העבר והעתיד מעיבים על בני האדם מפני החיים האמיתיים של ההווה.”

“האלון הזקן, שהשתנה כליל, עטוף באוהל של ירוק כהה ועסיסי, התרחץ באור קלוש, מתנודד בקרני שמש הערב. מן האצבעות המסוקסות, מן הבליטות המעוקלות, מן הצער והחשדנות של הזקנה — לא נראה דבר. מבעד לקליפה המחוספסת, בת מאה השנים, במקום שלא היו ענפים, פרצו עלים עסיסיים כל כך, צעירים כל כך, עד שהיה קשה להאמין שהיצור הזקן נשא אותם. כן, זהו אותו עץ, חשב הנסיך אנדריי, ופתאום ירדה עליו תחושת אביב בלתי־רציונלית של שמחה והתחדשות. כל הרגעים הטובים ביותר בחייו עלו מיד בזיכרונו. אוסטרליץ, עם אותו שמיים נשגבים, ופניה המתות והמוכיחות של אשתו, ופייר על המעבורת, והנערה, נרגשת מיופייה של הלילה, והלילה ההוא והירח ההוא — הכול פרץ בבת אחת אל מחשבתו.”

“עבר זמן רב עד שיכולתי להאמין כי ללמדנות האנושית אין תשובה ברורה לשאלה זו. זמן רב נדמה היה לי, שעה שהאזנתי לכובד הראש ולרצינות שבהן אישרה המדע את עמדותיה בעניינים שאינם קשורים בבעיית החיים, כי ודאי הבנתי משהו שלא כהלכה. זמן רב הייתי ביישן לנוכח הלמדנות, ודמיתי כי אי־המספיקות של התשובות שקיבלתי אינה אשמתה, אלא נובעת מבורותי הגסה שלי, אך הדבר הזה לא היה בעיניי בדיחה או שעשוע, אלא עניין חיי, ולבסוף נאלצתי, בעל כורחי ושלא בעל כורחי, להגיע למסקנה כי שאלותיי אלה היו השאלות הלגיטימיות היחידות העומדות ביסוד כל הידע, וכי לא אני הוא שהייתי אשם בהצגתן, אלא המדע, בהעמידו פנים שיש בידו תשובה להן.”

“לומר את האמת הוא דבר קשה מאוד, וצעירים רק לעיתים רחוקות מסוגלים לכך.”

“עלה בדעתו כי ניסיונותיו הכמעט בלתי מורגשים להיאבק במה שנחשב טוב בעיני האנשים הניצבים במעמד הרם ביותר, אותם דחפים כמעט בלתי נראים שהוא דיכא מיד, ייתכן שהיו הדבר האמיתי, וכל השאר שקרי.”

“אם אתה רוצה להיות מאושר, היה.”

“כל אדם חי למען עצמו, משתמש בחירותו כדי להשיג את מטרותיו האישיות, ומרגיש בכל ישותו שברגע זה הוא יכול או אינו יכול לעשות מעשה זה או אחר; אך ברגע שהוא עושה אותו, מעשה זה, שנעשה ברגע מסוים בזמן, נעשה בלתי הפיך, והופך לנחלת ההיסטוריה, שבה יש לו לא משמעות חופשית אלא משמעות שנגזרה מראש.”

“...לסבל ולחירות יש גבולות...הגבולות האלה קרובים מאוד זה לזה.”

“החזקים מכל הלוחמים הם השניים האלה — הזמן והסבלנות.”

“דמיינו בעיה בפסיכולוגיה: למצוא דרך לגרום לאנשים בימינו — נוצרים, הומניטריים, אנשים נחמדים וטובי לב — לבצע את הפשעים הנתעבים ביותר בלי לחוש כל אשמה. יש רק פתרון אחד — לעשות בדיוק מה שאנו עושים עכשיו: למנות אותם למושלים, למפקחים, לקצינים או לשוטרים, תהליך אשר, ראשית כול, מניח קבלה של דבר הנקרא שירות ממשלתי ומאפשר להתייחס אל אנשים כאל עצמים דוממים, תוך שלילת כל יחסים אנושיים או אחוותיים, ושנית, מבטיח שהאנשים העובדים בשירות ממשלתי זה יהיו תלויים זה בזה במידה כזאת, שאחריות לכל תוצאות האופן שבו הם מתייחסים לאנשים לעולם אינה מוטלת על אף אחד מהם באופן אישי.”

“משפחות רבות נשארות במשך שנים באותו מקום, אף על פי שגם הבעל וגם האישה נמאס להם ממנו, פשוט משום שאין ביניהם לא חלוקה מלאה ולא הסכמה מלאה.”

“תפקידה של האמנות טמון בדיוק בכך — להבהיר ולהנכיח את מה שבצורת טיעון עשוי להיות בלתי מובן ובלתי נגיש.”

“אני איני חי כאשר אני מאבד את האמונה בקיומו של אלוהים. מזמן הייתי הורג את עצמי אילו לא הייתה בי תקווה עמומה למצוא אותו. אני חי, חי באמת, רק כאשר אני חש אותו ומחפש אותו”

“תשוקה נעימה היא קריאה”