“כל חיי האדם, אפשר לומר, מורכבים אך ורק משתי פעולות אלה: (1) הבאת מעשיו של האדם להרמוניה עם המצפון, או (2) הסתרת סימני המצפון מעצמו כדי שיוכל להמשיך לחיות כבעבר. יש שעושים את הראשונה, ואחרים את השנייה. להשגת הראשונה יש רק אמצעי אחד: הארה מוסרית — הגברת האור שבאדם עצמו והקשב למה שהוא מראה. להשגת השנייה — להסתיר מעצמו את סימני המצפון — יש שני אמצעים: אחד חיצוני ואחד פנימי. האמצעי החיצוני הוא עיסוקים המסיטים את תשומת הלב מן הסימנים שנותן המצפון; השיטה הפנימית היא החשכת המצפון עצמו. כשם שלאדם יש שתי דרכים להימנע מלראות עצם הנמצא לפניו: או על ידי הסטת מבטו לעצמים אחרים בולטים יותר, או על ידי חסימת ראיית עיניו שלו — כך בדיוק יכול אדם להסתיר מעצמו את סימני המצפון בשתי דרכים: או בשיטה החיצונית של הסטת תשומת לבו לעיסוקים, דאגות, שעשועים או משחקים שונים; או בשיטה הפנימית של חסימת איבר הקשב עצמו. אצל אנשים בעלי רגש מוסרי קהה ומוגבל, ההסחות החיצוניות די בהן לעיתים קרובות כדי לאפשר להם שלא לתפוס את הסימנים שהמצפון נותן על פסלות חייהם. אך אצל אנשים רגישים מבחינה מוסרית אמצעים אלה לעיתים אינם מספיקים. האמצעי החיצוני אינו מסיט כליל את תשומת הלב מן המודעות לחוסר ההלימה בין חיי האדם לבין דרישות המצפון. מודעות זו מכבידה על חייו של האדם; וכדי שיוכל להמשיך לחיות כבעבר, פונים אנשים אל השיטה הפנימית והבטוחה, שהיא החשכת המצפון עצמו על ידי הרעלת המוח בחומרים משכרים. האדם אינו חי כפי שהמצפון דורש, אך חסר לו הכוח לעצב את חייו מחדש בהתאם לדרישותיו. ההסחות שעשויות להסיט את תשומת הלב מן המודעות לחוסר ההלימה הזה אינן מספיקות, או שנעשו שחוקות, ולכן — כדי שיוכלו להמשיך לחיות, תוך התעלמות מן הסימנים שהמצפון נותן על פסלות חייהם — אנשים (על ידי הרעלתו זמנית) משביתים את פעולתו של האיבר שבאמצעותו המצפון מתגלה, כשם שאדם, על ידי כיסוי עיניו, מסתיר מעצמו את מה שאינו רוצה לראות.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←