י.ר.ר. טולקין

“מצאתי כי מעשי היום-יום הקטנים של אנשים רגילים אלה הם אלה שמגנים על האפלה. מעשים קטנים של חמלה ואהבה.”

“סיפור צריך לסופר, אחרת לא יהיה סיפור, אך אלו הסיפורים שאינם מסופרים הם אלה שמגעילים ביותר.”

“אין זה מספיק כדי לספר על הרפתקה אם לא יש בה תנינים.”

“זכורותן של אמהות זקנות הן דברים שהיו פעם חשובים לדעתם של החכמים.”

“תהיה לכם אור בחשיכה, כשכל האורות האחרים כבו.”

“אבל לא נראה לי שאשמח לאחד, אמר פרדו. שם צפה בו סאם בצער. "זה תלוי במה שאתה רוצה", הוסיף מרי. "אתה יכול לסמוך עלינו שנשאר עם אותך בכל קושי, עד הסוף הקשה. ואתה יכול לסמוך עלינו לשמור על סודך, קרוב יותר ממה שאתה שומר עליו בעצמך. אבל אתה לא יכול לסמוך עלינו שתאפשר לך להתמודד עם קושי לבד, ולעזוב ללא מילה. אנחנו חבריך, פרדו.”

“אף שזמן חייהם של בני האדם קצר בהרבה לעומת חיי האלפים, הם יבחרו לבלות אותו בקרב מאשר לברוח או להיכנע. מעשה התנגדותו של חורין תאליון הוא מעשה גדול, ואף אם מורגות יהרג את הפועל הוא לא יכול למחוק את מעשה זה מלהתקיים. גם אדוניהם המערביים יכבדו אותו, ואינו זה כתוב בתולדות ארדה, אשר אף מורגות ואף מנווֶה לא יוכלו למחוק?”

“מֶלֶךְ שֶׁמַּחְשִׁיב מִשְׁפָּט צַדִּיק וְלֹא מַתִּיר לוֹ אֶת תְּמֻכַּת הַחֹק וּמְדַרֵשׁ מִכָּל אִישׁ וְאִשָּׁה לְהִתְנַזְּר מִזְּכוּתָיו וּלְהִתְאַפֵּל בְּנִדָּחֹתָיו, לֹא יְבִיאֶנָּהּ לְהָרְשָׁתָם בְּהַטְבָּעוֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הֵן טוֹבִים לְבַד מִשְׁפָּט חֵפֶץ, אֶלָּא בְּהַעֲשִׁיתוֹ מִשְ”

“נשקו, אומרים, וירד.”

“במוזיקה הזאת (שירת המלאכים בהרמוניה) נברא העולם; כי אילואטאר חשף את שירת האינור, והם ראו אותה כאור בחשכה.”

“אמר פרודו: "אני רוצה שלא יקרה בזמננו". אמר גנדלף: "כך אני רוצה גם אני, וכך כל מי שמתקיים בזמנים כאלה. אך זה לא להם להחליט. כל מה שנותר לנו להחליט בו הוא מה לעשות עם הזמן שניתן לנו".”

“אשר שובר דבר כדי להבין מהו, עזב את דרך החכמה.”

“כל הזהב אינו מתלהבת. אינם אבודים כל אלה שמתהלכים. הזקן החזק אינו מתייבש. שורשים עמוקים אינם מגיעים אל הקור.”

“בהרים הגבוהים, בין ערפל השמים מעל גבעת האבן השחורה, ראה סאם כוכב לבן זוהר לזמן קצר. יפיו של הכוכב חדר אל לבו כשהסתכל מעל ארץ הנטושה, והאמון חזר אליו. כי כמו חץ ברור וקור, חדר אליו המחשבה שהצלל בסופו של דבר הוא דבר קטן ונעול, והיה אור ויפיי גבוהים לעולם מעבר לטווחו.”

“וַתַּעֲנֵהוּ וַתֹּאמֶר: כָּל דִּבְרֵיכֶם הֵם לְבַדּוֹ, לֵאמֹר: אַתְּ אִשָּׁה, וּמִשְׁלַחְתֵּךְ הִיא בַּבַּיִת. אֲבָל כְּשֶׁיִּפְּלוּ הָאֲנָשִׁים בַּמִּלְחָמָה וּבְכָבוֹד, תִּשְׁאִירִי לִהְיוֹת מְסֻיָּעֶת בַּבַּיִת, כִּי לֹא יִרְצֶה הָאִישׁ עוֹד בָּהּ. אֲבָל אֲנִי מִבֵּית אֹרְל וְלֹא שִׁפְ”

“אז חשב: "לעזוב? לא טוב כלל! לצעוד בצד? בלתי אפשרי! לצעוד קדימה? הדבר היחיד שנותר! קדימה!" אז קם על רגליו, הלך בעקבים עם חרבו הקטנה מונפת לפניו, יד אחת מגיעה בקיר, והלב שלו מתנודד במהירות, במהומה.”

“אני חושב שאני רואה קדימה, בצורה מסוימת. אני יודע שאנחנו נצעד בדרך ארוכה, אל החושך; אך אני יודע שאיני יכול לסור מהדרך.”

“ממעמקי החושך בחיי, כל כך מושחתים, אני מציג בפניכם את הדבר הגדול והאחד שיש לאהוב על הארץ: הקדוש הקדשים... שם תמצאו רומנטיקה, כבוד, כבוד, נאמנות, ודרכו האמיתית של כל אהבתכם על הארץ.”

“לשון זו עתה לנו עצמה עתיקה, ובעוד יצרנה סיפר על דברים כבר עתיקים ומשוקלים בתאבון, והוא השקיע את אומנותו כדי להחדיר את הנגיעה הזו אל הלב, הנגיעה שבה צרות הן הן חריפות הן רחוקות.”

“כשנפל ביאור למוות, לא מפצע ולא מכאב, אלא מכוח הגיל, ראו לראשונה האלדר את הירידה המהירה של חיי בני האדם, ומותו של התשוקה שלא ידעו בו הם עצמם, וישאו בכבדות על אובדן חבריהם. אך ביאור, בסופו של דבר, שחרר את נשמתו מרצון ויצא בשלום, והאלדר התפלאו מאוד בגורלו המופלא של בני האדם, כי בכל חכמתם לא היה להם סיפור על כך, וסופו היה מוסתר מהם.”