“מחשבתי נדדה אז. חשבתי על זה: חשבתי על כך שבכל יום כל אחד מאיתנו חווה כמה רגעים קטנים שיש בהם קצת יותר תהודה מאשר ברגעים אחרים—אנחנו שומעים מילה שנשארת לנו בראש—או אולי אנחנו חווים חוויה קטנה שמוציאה אותנו מעצמנו, ולו רק לרגע—אנחנו חולקים מעלית של מלון עם כלה ברעלותיה, למשל, או שזר נותן לנו חתיכת לחם כדי להאכיל בה את ברווזי הברכייה בלגונה; ילד קטן פותח איתנו בשיחה ב-Dairy Queen—או שאנחנו חווים אפיזודה כמו זו שחוויתי עם מכוניות ה-M&M בתחנת Husky. ואם היינו אוספים את הרגעים הקטנים האלה במחברת ושומרים אותם במשך כמה חודשים היינו רואים מגמות מסוימות עולות מן האוסף שלנו—קולות מסוימים היו עולים ומבקשים לדבר דרכנו. היינו מבינים שאנחנו מנהלים חיים אחרים לגמרי; חיים שלא ידענו אפילו שהם מתרחשים בתוכנו. ואולי החיים האחרים האלה חשובים יותר מהחיים שאנחנו חושבים שהם החיים האמיתיים—העולם המגושם הזה של יום-יום, של רהיטים ורעש ומתכת. אז אולי דווקא הרגעים הקטנים והדוממים האלה הם אירועי יצירת הסיפורים האמיתיים של חיינו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←