“או שאולי זיכרונות הם כמו קריוקי — כשאתה מבין שם על הבמה, עם כל המילים האלה שרצות בתחתית המסך, ועם כל האנשים שמוחאים לך כפיים, שלא ידעת אפילו את המילים לשיר האהוב עליך מכול. רק אחר כך, כשמישהו אחר עומד על הבמה ומביך את עצמו בין מחיאות הכפיים והצחוק, אתה מבין שמה שאהבת הכי הרבה בשיר האהוב עליך היה בדיוק הבורות שלך לגבי משמעותו המלאה — ושקראת לתוכו יותר ממה שאולי בכלל היה בו מלכתחילה. אני חושב שעדיף לא לדעת את המילים של החיים שלך.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←