“זה מצחיק, לא? אתה לא רוצה לעצור את זה? הא? ...לא אכפת לי בכלל מהדעה שלך; מה שאני רוצה אני אעשה... אתה עכשיו חלק מהסיפור הזה, לצערי, רק מעצם זה שקראת את זה אתה הופך את עצמך לחלק מהסיפור הזה, תאהב את זה או לא, ככה זה עובד. פעם אחת הייתה ילדה אחת וילד אחד שנשארו בבית, אסור היה להם לצאת החוצה, הכול היה נעול; זה לא היה יום אחד, יומיים, זה היה עשר שנים שלמות. המשפחה שלהם תמיד הייתה בחוץ, מתקשרת עם האנשים האחרים, ואתה אפילו לא היית קיים; הם הכירו אותך אבל לא רצו אותך... זה היה איפשהו בסוף מלחמת העולם השנייה, כש-50 חיילים פשוט נכנסו הביתה, אתה צרחת... שוב ושוב הם שאלו מה זה... אמא שלך אמרה שהיא תטפל בזה... ומה?? סטירה אחרי סטירה, בעיטה אחרי בעיטה, ואז האב מגיע ומשחק עם הסכין והוא להטט בה, וברגע אחד הוא הציב את הסכין עם הלהב כלפי חוץ מול העיניים שלך, הוא קשר את הידיים שלך, שם לך סרט דביק על הפה, ומה?? הוא הוציא לך את העין... עם הסכין ואכל אותה... ואז הוא התחיל מהר ומהר להכות עם הסכין בלי להסתכל, בכל מקום אקראי, ובמשחק הזה..... זה נגמר נורא?? הילד היה ראשון בלי עיניים, הילדה הייתה שנייה בלי רגליים, במשך שנים, ובכל זאת הלשון שלה נחתכה... למה?? הרוע צריך לדבר... הרוע הוא במקום הראשון. זה אף פעם לא נגמר, אין אפילו התחלה, זה בפנים!”