צ'אק פאלאניוק

“הספרות הבדיונית אינה עוד אמצעי הסיפור הדומיננטי של זמננו. במאה ה-19 היא עבדה נהדר, והספרות הבדיונית הייתה המלך, אבל היא כבר לא המלך.”

“מהי המטרה האמיתית מאחורי פיית השיניים, ארנב הפסחא וסנטה קלאוס? הם נראים כמו צעדים גדולים יותר לעבר אמונה ודמיון, שלכל אחד מהם יש תמורה. כמו תרגילי אימון קוגניטיביים.”

“הטבע האמיתי של כל אחד הוא חארטה. אין נשמה אנושית. רגש הוא חארטה. אהבה היא חארטה.”

“האם תוכל להחזיק את המסור החשמלי קצת יותר קרוב לפה שלך, בבקשה?”

“הייתי אומר שכל התנהגות שאינה הסטטוס קוו מתפרשת כטירוף, כשבפועל ייתכן שהיא דווקא הארה. הטירוף הוא סוג של עניין שבעיני המתבונן.”

“הדרך הטובה ביותר לבזבז את חייך היא לרשום הערות. הדרך הקלה ביותר להימנע מלחיות היא פשוט לצפות. חפש את הפרטים. דווח. אל תשתתף.”

“אני, כשלא נשאר לי מה להפסיד, מתכנן את נקמתי הגדולה באור הזרקורים. תנו לי פנטזיות נקמה אלימות כמנגנון התמודדות.”

“אישה מתקשרת מסיוויו כדי לומר שחסר לה ארון המצעים שלה. בספטמבר שעבר היו בבית שלה שישה חדרי שינה, שני ארונות מצעים. היא בטוחה בזה. עכשיו יש לה רק אחד. היא באה לפתוח את בית החוף שלה לקיץ. היא נוסעת מהעיר עם הילדים ועם המטפלת ועם הכלב, והנה הם כאן עם כל המזוודות שלהם, והמגבות שלהם נעלמו. נעלמו. פוף. נעלמו במשולש ברמודה.”

“אם לא דבר אחר, יש נחמה בהכרה שבכל מקרה, לא משנה כמה ניכשל ונחטא, המוות יגביל את סבלנו.”

“אין לך מושג איך זה לאכזב אנשים בלי הרף. אתה רואה את זה ברגע שאתה פוגש אותם. אתה רואה בעיניים שלהם שהם ציפו למשהו שונה לגמרי, והנה הם פוגשים... אותך.”

“הדרך הטובה ביותר לבזבז את חייך היא לרשום הערות. הדרך הקלה ביותר להימנע מלחיות היא פשוט לצפות. חפש את הפרטים. דווח. אל תשתתף. תן לאח הגדול לשיר ולרקוד בשבילך. היה כתב. היה עד טוב. חבר אסיר תודה בקהל.”

“קטטות בסרטים נוטות להיות נטולות דם ומהירות.”

“אתה קונה רהיטים. אתה אומר לעצמך, זה הספה האחרונה שאצטרך אי פעם בחיי. קנה את הספה, ואז במשך כמה שנים אתה מרוצה מכך שלא משנה מה משתבש, לפחות סידרת את עניין הספה שלך. אחר כך הסט הנכון של הצלחות. אחר כך המיטה המושלמת. הווילונות. השטיח. ואז אתה לכוד בקן היפה שלך, והדברים שפעם היו שלך, עכשיו הם שלך.”

“דקה של שלמות הייתה שווה את המאמץ. רגע היה המקסימום שאפשר היה אי פעם לצפות לו משלמות.”

“לא הייתי כותב אפילו קרוב למספר הספרים שאני כותב אילו גרתי בניו יורק. ערוץ קולומביה נהדר. כשהשמש זורחת, אני פשוט רוצה להיות בחוץ.”

“זה מצמרר, אבל הנה אנחנו, הצליינים, המשוגעים של זמננו, מנסים להקים את המציאות החלופית שלנו. לבנות עולם מאבנים ומכאוס. מה שזה הולך להיות, אני לא יודע. גם אחרי כל המהירות וההמולה ההן, המקום שאליו הגענו הוא שום מקום באמצע הלילה. ואולי הידיעה היא לא העניין. המקום שבו אנחנו עומדים עכשיו, בין ההריסות בחושך, מה שנבנה יכול להיות כל דבר.”

“הלידה שלך היא טעות שתבלה את כל חייך בניסיון לתקן.”

“אתה מעכל וסופג את חייך בכך שאתה הופך אותם לסיפורים, הוא אומר, באותו אופן שהתיאטרון הזה נראה כמעכל אנשים. ביד אחת הוא מצביע על כתם בשטיח, הכתם הכהה הזה, דביק ומעלה עובש, מסתעף בזרועות וברגליים. אירועים אחרים — אלה שאינך יכול לעכל — מרעילים אותך. החלקים הגרועים ביותר של חייך, אותם רגעים שאינך יכול לדבר עליהם, מרקיבים אותך מבפנים החוצה. עד שאתה הצל של קסנדרה, רטוב על הקרקע. שקוע בבוץ החלבוני הצהוב שלך. אבל הסיפורים שאתה יכול לעכל, שאתה יכול לספר — אתה יכול לקחת שליטה על אותם רגעי עבר. אתה יכול לעצב אותם, ליצור אותם. לשלוט בהם. ולהשתמש בהם לטובתך. אלה סיפורים חשובים כמו אוכל. אלה סיפורים שאתה יכול להשתמש בהם כדי לגרום לאנשים לצחוק או לבכות או לחלות. או לפחד. לגרום לאנשים להרגיש כפי שאתה הרגשת. לעזור למצות עבורם ועבורך את אותו רגע מן העבר. עד שאותו רגע יהיה מת. נצרך. מעוכל. נספג.”

“פורטלנד, במיוחד, היא מקום זול מספיק לחיות בו, כך שעדיין אפשר לפתח את התשוקה שלך — ציור, כתיבה, מוזיקה. נראה שאנשים פחות מודעים למעמד. אפילו אנשים עשירים קונים בגדים יד שנייה ונראים קצת חסרי בית.”

“פעם עבדתי כמתנדב בהוספיס, אבל אין לי שום כישורי סיעוד או כישורי בישול או משהו כזה, אז הייתי מה שהם קוראים לו מלווה. הייתי לוקח אנשים לקבוצות התמיכה בכל ערב, והייתי צריך לשבת בערך בצד כדי שאוכל להחזיר אותם להוספיס בסוף המפגש.”