“אתה מעכל וסופג את חייך בכך שאתה הופך אותם לסיפורים, הוא אומר, באותו אופן שהתיאטרון הזה נראה כמעכל אנשים. ביד אחת הוא מצביע על כתם בשטיח, הכתם הכהה הזה, דביק ומעלה עובש, מסתעף בזרועות וברגליים. אירועים אחרים — אלה שאינך יכול לעכל — מרעילים אותך. החלקים הגרועים ביותר של חייך, אותם רגעים שאינך יכול לדבר עליהם, מרקיבים אותך מבפנים החוצה. עד שאתה הצל של קסנדרה, רטוב על הקרקע. שקוע בבוץ החלבוני הצהוב שלך. אבל הסיפורים שאתה יכול לעכל, שאתה יכול לספר — אתה יכול לקחת שליטה על אותם רגעי עבר. אתה יכול לעצב אותם, ליצור אותם. לשלוט בהם. ולהשתמש בהם לטובתך. אלה סיפורים חשובים כמו אוכל. אלה סיפורים שאתה יכול להשתמש בהם כדי לגרום לאנשים לצחוק או לבכות או לחלות. או לפחד. לגרום לאנשים להרגיש כפי שאתה הרגשת. לעזור למצות עבורם ועבורך את אותו רגע מן העבר. עד שאותו רגע יהיה מת. נצרך. מעוכל. נספג.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←