אן לאמוט

“סליחה אינה משמעה עוד שהכאתך בחזרה היא דבר חשוב. אתה מסיים. זה לא בהכרח משמעה שאתה רוצה לצאת לארוחת צהריים עם האדם. אם אתה ממשיך להכות בחזרה, אתה נשאר מאחור בחלום הרע...”

“השאיפה לפרפקציונליזם היא שאתה מנסה שלא להשאיר כל כך הרבה בלבול לצלוח, אך הבלבול והמסה מראים לנו שהחיים חיים.”

“השאיפה לפרפקציוניזם היא קולו של המבצר, אויב העם. הוא יגביל אותך ויעוות את מוחך כל ימי חייך, והוא מהווה את ההגבלה העיקרית בין איתך לבין גרסה ראשונית, רעה, של העבודה. אני חושבת שהשאיפה לפרפקציוניזם מבוססת על האמונה האובססיבית שאם תתקדם בזהירות, תפגע בכל צעד בצורה מושלמת, לא תצטרך למות. האמת היא שאתה תמות בכל מקרה, ושרבים מאוד מהאנשים שאינם משים לב לרגליהם יעשו הרבה יותר טוב ממך, ויהיו שמחים הרבה יותר בעודם עושים זאת.”

“התנועה הנשית פרצה כשהנני בת חמש עשרה, וזה היה הרגע שבו החלתי להאמין שמאי אפשר שזה יתפקד באופן חלקי, אבל לפחות לא יתקלקל לחלוטין. הגיעו הפרשים. נשים החלו לומר שעתה יש לך את הזכות לספר את האמת, שיש צורך לספר את האמת כדי לרפא ולבנות חיים אמיתיים.”

“ילדים קשים – הם מביאים אותך לשיגעון ומכים את הלב, בעוד שהנכדים מחזירים לך תחושת גדולה על החיים, על עצמך ועל יכולתך לאהוב את מישהו ללא תנאי, בסוף, אחרי כל השנים האלה.”

“אני בעלת חוש הומור כהה מאוד. אני משבעת. אני בעלת יחס משחקני מאוד עם ישו.”

“היווה הורים את חייו של הילד בצורה שיגדל לבן אחראי, יודע להשתלב בחיים ובקהילה”

“אני אוהבת קריאות ואת הקוראים שלי, אך הרעש הקולני של הקהל מעורר בי פחד בימתי, והרעש הקולני של הקולות הפנימיים צוחק עליי שמאני שקרנית, ושהכל חשף, ובעצם יקום מישהו מהקהל ויאמר בקול רם שאני לא רק שאינני מצחיקת ואינני מועילה, אלא שאני מגעילה, ומשקרנית.”

“הייתה זו המציאות הפשוטה: רוב שחקני הטניס המתחרים בזמני היו מיוחסים, מושחתים, זכאים לכבוד וצבעוניים. בנוסף, רבים מהם היו יפים, בריאים, חומים-שמש, ומשפחותיהם היו טובות – עם שיער גדול, שיניים לבנות ורגליים ארוכות. ואז היו שארינו.”

“כשיש לך טט"ח בגופך, לא תתחלם. וזה צריך להיות. אחרת זה כמו אובדן אחד מחושיך. החלומות הם חלק מהשלמות שלך. כשאתה מתחלם, אתה לא זה שמנחה את המשחק. אז זה מנוחה. בעולם החלומות היו חוקים. לא יכולת לקרוא שעון בחלומות. הוא לא יספר לך את השעה. אם האורות היו מופעלים בחדר בחלום, לא יכולת לכבות אותם בחלום. בטריבים ילידיים בכל העולם, העולם של החלומות היה כמו כנסייה.”

“כשמתפלל משם הלב, בדרך כלל מקבלים תשובה – הטלפון מצלצל או הדואר מגיע, ואור נדף דרך הפערים, כך שאתה יכול לראות את הדבר הנכון הבא לעשות. זהו הכל שאתה צריך.”

“אמרו שמשא הצלב הגדול ביותר שאנחנו נושאים הוא עצמנו – כיצד אנחנו נופלים קשות מכל הצפוי.”

“צחוק הוא קדושה מוגזת”

“אנחנו רובנו לא מודעים לכמה נראים טובים עד שנים, אפילו עשורים לאחר מכן. לא מזמן התבוננתי בצילומים שלי מגילאים שונים ומשקלים שונים – עוד לפני שהחלה התדרדרות הצוואר, עוד לפני שקיבלתי את התיק של ההמנופאוזה – וראיתי כמה יפה חייבתי להיראות בעיני אחרים.”

“היא האמינה שהבודהיסטים צודקים – אם אתה רוצה, אתה תסבול; אם אתה אוהב, אתה תאבל.”

“הג'אנטס תמיד מתוארים כצוות של חתיכות, סוג של קבוצה של מכירה פומבית גדולה, והדמוקרטים מתוארים כ"האמהות" לעומת הרפובליקנים, "האבות", וכולם שונאים את האמהות, אבל תנו לי לומר – לא רציתי להיכנס לתחושות האבל וההתרגשות של להיות מאוהב בג'אנטס הדמוקרטיים.”

“אנשים מסוימים לא יתאמץו כדי לעשות עוד מיל אחד, ואז ביום הולדתם, כשאף אחד לא עושה כל רעש, הם מרגישים נטושים ומזעזעים.”

“אמרי לעצמכם בדרך הנחמדה ביותר: "אז, ילדתי, כל מה שנשאר לנו עכשיו זה לכתוב תיאור של הנהר בשחר, או הילד הצעיר השוחה בבריכת המועדון, או הפעם הראשונה שבה רואה האיש את האישה שיתחתן עמה. זה הכל שיהיה לנו עכשיו. אנחנו רק ניקח את זה ציפור ציפור. אבל נסיים את המשימה הקצרה הזאת.”

“כל יום ראשון אני דוחקת בסם בכיוונה, והוא הולך אליה שם שבה היא יושבת ומחבק אותה. היא רוחצת אותו מאחורי האוזניים, שם הוא ריחו הכי כמו פטטסים חדשים לא-מושטפים, טעימים. זה למעשה מה שאני חושבת שאלוהים יכול לרוחץ, צוואר ילד קטן מעט רעיל.”

“הייתי אוהבת מאוד לפענח שרשראות כילדה, עם אצבעות דקות ומעסיקות, ולא נטשתי מעולם. אולי היה בהיבט פסיכיאטרי להתרכזות הזו, אך כמו חלק נרחב מהנזק הפסיכי שלי, גם זאת הועילה לכולם.”