תדהמה

“ילדים נועדו לגדול ולא להישאר פיטר פן, לא לאבד את האמונה וההתפעלות, אלא להמשיך בדרך המיועדת להם: דרכו שבה אין טוב יותר לנסוע באופטימיות מאשר להגיע אליה, אף על פי שיש לנסוע באופטימיות כדי להגיע.”

“בגולף יש לך זמן. אני מחשב כל הזמן. אני חייב לחשוב נכון כל הזמן. לא יכול להיות טעות. לא טעות. לא פעם אחת. אבל עכשיו יש לי משהו לחשוב בו, כן. משהו לעשות ומשהו לחשוב בו, מלבד השאלה מה באמת יקרה. מלבד השאלה מה יקרה לכל הדבר הזה.”

“הוא שואל מה יום שברא אלוהים את הביצה איך נדע? לא נדון שהמלואתנו על הארץ קצרה נשמח ונאמין ונודה ואוכלים ביצה”

“כשכל ימיי נדלקים ואין לי שיר לשיר, איני חושש שאיני צעיר דיים להתבונן בכל דבר, כפי שצפתתי פעם בפתח גן ילדים או בעץ גבוה ושען. שם תלויה חסד האל הגדולה על כל חטאיי ועליי, כי הוא לא נוטל את הפחד מהעץ ואבנים עדיין מתארות בדרך שאינן יכולות ולא יוכלו. אנשים גדלים מדי לאהבה, אהבה, אנשים גדלים מדי ליין, אני לא אגדל מדי לראות אור יום לא-טבעי נוגה, משנה את האבק בחדרי לירקן עד שאיני בטוח אם זה שלי. היי, הנחמות האחרונות מתמוססות, הפתעות הראשונות נשארות; ובשאריותי נופל מתנה שאני לא אומלל לבקש: שאדם יגדל לרגיל לגרום לאבל ולא לשמחה, אבל לא ללילה ולא ליום. אנשים גדלים מדי לאהבה, אהבה, א”

“הפוך את מה שיש למרהיב שיכול להיות.”

“ראיתי אותם מנופפים? אמרה גברת ליברטי. וגם מתפוררים לחלקיקים, לא הייתי תמהה, אמר האלדרמן”

“החינוך העצמי מתחיל בתשוקה לקרוא את כתבי הקודש.”

“הדמיון הוא ניצוץ של אור אלוהי.”

“תהייה היא שיגעון חיובי”

“אבולוציה היא ענק עיוור שמגלגל כדור שלג במורד גבעה. הכדור עשוי מפתיתים - נסיבות. הם תורמים למסה בלי לדעת. הם נדבקים בלי כוונה, בלי לחזות מה תהיה התוצאה. כשהם רואים את התוצאה הם משתאים מהכדור המפלצתי ותוהים איך בכלל תוכנן משהו כזה. אבל לא היה תכנון כזה, היה רק חוק: ברגע שהכדור התחיל להתגלגל, כל הנסיבות שקרו בדרכו עזרו לבנות אותו, למרות עצמן.”

“אבל אולי לשאר מאיתנו יכולות להיות כיתות נפרדות בהערכת המדע, בפלא המדע, בדרכי החשיבה המדעיות ובהיסטוריה של רעיונות מדעיים, במקום התנסות במעבדה.”

“אני בוחר לבחור מעט מילים בכל יום. כן! מעט מילים שיש להן משקל. מעט מילים שיכולות להשפיע. מעט מילים שמדברות הרבה. מעט מילים שיכולות לגרום לאנשים להרהר ולתהות. מעט מילים שאינן נמחות. מעט מילים שיכולות להשאיר עקבות ייחודיים במוחות. אף שאולי ניכשל בלשים לב למילותינו, לעולם לא ניכשל בלשים לב למעשי מילותינו.”

“פעם תהיתי על התמונות המזויפות שבאות במסגרות שקונים בחנות—נשים עם שיער חום חלק וחיוכים של תראו-אותי, תינוקות בעלי ראש כמו אשכולית על ברכי האחים שלהם—אנשים שבחיים האמיתיים כנראה היו זרים שהובאו יחד בידי צייד כישרונות כדי להיות משפחה מזויפת. אולי זה לא כל כך שונה מתמונות אמיתיות, אחרי הכול.”

“לא משנה כמה הם ינסו, הם לעולם לא ייצרו דבר כה יפהפה ומושלם כמו מה שמתחולל בדמיוני שלי.”

“מי הוא מר ג'ספר?" רוזה הפנתה את ראשה הצידה בתשובה: "הדוד של אדי, ומורה המוזיקה שלי." "אינך אוהבת אותו?" "אוי!" היא הרימה את ידיה אל פניה, ורעדה מפחד או מאימה. "את יודעת שהוא אוהב אותך?" "אוי, אל, אל, אל!" קראה רוזה, צונחת על ברכיה ונאחזת במקור עזרתה החדש. "אל תספר לי על כך! הוא מבעית אותי. הוא רודף את מחשבותיי, כרוח רפאים נוראה. אני מרגישה שאיני בטוחה מפניו לעולם. אני מרגישה כאילו הוא יכול להיכנס מבעד לקיר כשמדברים עליו." היא אכן הביטה סביבה, כאילו חששה לראותו עומד בצל מאחוריה. "נסי לספר לי עוד על כך, יקירתי." "כן, אספר, אספר. מפני שאת כה חזקה. אבל החזיקי אותי בינתיים, והישארי איתי אחר כך." "ילדתי! את מדברת כאילו איים עלייך באיזו דרך אפלה." "הוא מעולם לא דיבר איתי על - זה. מעולם לא." "מה הוא עשה?" "הוא הפך אותי לעבדת מבטיו. הוא כפה עליי להבין אותו, בלי לומר מילה; והוא כפה עליי לשתוק, בלי להוציא איום מפיו. כשאני מנגנת, עיניו אינן זזות מידיי. כשאני שרה, עיניו אינן זזות משפתיי. כשהוא מתקן אותי, ומכה צליל, או אקורד, או מנגן קטע, הוא עצמו מצוי בצלילים, לוחש שהוא רודף אותי כאוהב, ומצווה עליי לשמור את סודו. אני נמנעת מעיניו, אבל הוא כופה עליי לראות אותן בלי להביט בהן. אפילו כשעוברת בהן עכירות (וכך קורה לפעמים), והוא נדמה כמשוטט הרחק אל תוך איזה חלום נורא, שבו הוא מאיים ביותר, הוא מחייב אותי לדעת זאת, ולדעת שהוא יושב סמוך לצדי, נורא לי יותר מאי פעם." "מהו האיום המדומה הזה, יפה שלי? מה מאוים?" "איני יודעת. מעולם אפילו לא העזתי לחשוב או לתהות מהו." "והאם זה היה הכול, הערב?" "זה היה הכול; מלבד זאת שהערב, כששמר על שפתיי מקרוב כל כך בעוד אני שרה, נוסף על כך שהייתי מבועתת חשתי בושה ופגיעה עזה. זה היה כאילו הוא נישק אותי, ולא יכולתי לשאת זאת, אלא קראתי בקול. לעולם אל תגלי זאת לאיש. אדי מסור לו בכל לבו. אבל אמרת הערב שלא תפחדי ממנו, בשום נסיבות, וזה נותן לי - לי, שפוחדת ממנו כל כך - אומץ לספר רק לך. החזיקי אותי! הישארי איתי! אני מפוחדת מדי מכדי להישאר לבדי.”

“סופר מנצל כל הזדמנות להתפלא”

“אולם הוא כתב עליה כמה שורות שיר, והן היו יפות מאוד. וכך הסתיימה חיבתו, אמרה אליזבת בחוסר סבלנות. היו, אני משערת, רבים שנוצחו באותו אופן. אני תוהה מי גילה לראשונה את יעילותה של השירה בגירוש האהבה! אני רגיל לראות בשירה את מזונה של האהבה, אמר דארסי. של אהבה טובה, איתנה ובריאה, אולי. כל דבר מזין את מה שכבר חזק. אבל אם זו רק נטייה קלה ודקה, אני משוכנע שסונטה טובה אחת תרעיב אותה לגמרי.”

“אנשים תוהים אם אפשר לפגוש אדם, או פשוט לקרוא את שמו בקול בפעם הראשונה — ובתוך אותם רגעים — להכיר אותו, לזכור אותו, גם אם מעולם לא פגשת אותו קודם לכן! ובכן, כמובן שזה אפשרי, ולמעשה, עבור חלק מאיתנו, חיינו עוברים בהתאחדות מחודשת עם אנשים כאלה. יש סוגים שונים של קשרים. עם חלק רצנו, עם חלק שחינו, אחרים ניצחנו איתם בקרבות זה לצד זה! ואז יש את זה שאהבנו. חלק מאיתנו היו כאן כבר כל כך הרבה פעמים בעבר — עד שאנו מבלים את החיים האלה בלי לבזבז אף רגע — אלא מבלים את רגעינו בחיפוש אחר אלה שאיתם יש לנו קשרים. וכמובן, בחיפוש אחר זה שאיתו אנו קשורים. חלומותינו בלילה — הם מכילים את זיכרונותינו ממקומות שאנו חושבים שמעולם אפילו לא היינו בהם, מאנשים שאנו חושבים שמעולם אפילו לא פגשנו קודם לכן. כמובן, כן, אפשר לקרוא שם בקול, ושהרטט של השם על שפתיך יפתח ארון קבורה מלא בדברים שהם הכול חוץ ממתים! שום דבר אינו מת.”

“ההנאה הנפלאה ביותר עלי אדמות היא לשמור אוצרות בשמיים... האוצר הנפלא ביותר טמון בהנאה שבכך... חיו את החיים כל כך טוב!”

“מה הם מוצרי יבש אמריקאיים? שאלה הדוכסית, והרימה את ידיה הגדולות בתימהון והטעימה את הפועל. רומנים אמריקאיים, השיב לורד הנרי.”