“מי הוא מר ג'ספר?" רוזה הפנתה את ראשה הצידה בתשובה: "הדוד של אדי, ומורה המוזיקה שלי." "אינך אוהבת אותו?" "אוי!" היא הרימה את ידיה אל פניה, ורעדה מפחד או מאימה. "את יודעת שהוא אוהב אותך?" "אוי, אל, אל, אל!" קראה רוזה, צונחת על ברכיה ונאחזת במקור עזרתה החדש. "אל תספר לי על כך! הוא מבעית אותי. הוא רודף את מחשבותיי, כרוח רפאים נוראה. אני מרגישה שאיני בטוחה מפניו לעולם. אני מרגישה כאילו הוא יכול להיכנס מבעד לקיר כשמדברים עליו." היא אכן הביטה סביבה, כאילו חששה לראותו עומד בצל מאחוריה. "נסי לספר לי עוד על כך, יקירתי." "כן, אספר, אספר. מפני שאת כה חזקה. אבל החזיקי אותי בינתיים, והישארי איתי אחר כך." "ילדתי! את מדברת כאילו איים עלייך באיזו דרך אפלה." "הוא מעולם לא דיבר איתי על - זה. מעולם לא." "מה הוא עשה?" "הוא הפך אותי לעבדת מבטיו. הוא כפה עליי להבין אותו, בלי לומר מילה; והוא כפה עליי לשתוק, בלי להוציא איום מפיו. כשאני מנגנת, עיניו אינן זזות מידיי. כשאני שרה, עיניו אינן זזות משפתיי. כשהוא מתקן אותי, ומכה צליל, או אקורד, או מנגן קטע, הוא עצמו מצוי בצלילים, לוחש שהוא רודף אותי כאוהב, ומצווה עליי לשמור את סודו. אני נמנעת מעיניו, אבל הוא כופה עליי לראות אותן בלי להביט בהן. אפילו כשעוברת בהן עכירות (וכך קורה לפעמים), והוא נדמה כמשוטט הרחק אל תוך איזה חלום נורא, שבו הוא מאיים ביותר, הוא מחייב אותי לדעת זאת, ולדעת שהוא יושב סמוך לצדי, נורא לי יותר מאי פעם." "מהו האיום המדומה הזה, יפה שלי? מה מאוים?" "איני יודעת. מעולם אפילו לא העזתי לחשוב או לתהות מהו." "והאם זה היה הכול, הערב?" "זה היה הכול; מלבד זאת שהערב, כששמר על שפתיי מקרוב כל כך בעוד אני שרה, נוסף על כך שהייתי מבועתת חשתי בושה ופגיעה עזה. זה היה כאילו הוא נישק אותי, ולא יכולתי לשאת זאת, אלא קראתי בקול. לעולם אל תגלי זאת לאיש. אדי מסור לו בכל לבו. אבל אמרת הערב שלא תפחדי ממנו, בשום נסיבות, וזה נותן לי - לי, שפוחדת ממנו כל כך - אומץ לספר רק לך. החזיקי אותי! הישארי איתי! אני מפוחדת מדי מכדי להישאר לבדי.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←