תדהמה

“חיי קצרי, ואפשר לאבד את הנפלא בתוך התבלבול של המציאות החומרית.”

“היה פשוט מדי כדי לשאול את עצמו כשהושג הענוה, אך ידע שזו הגיעה אליו, וידע שזה לא מביש ולא מעיד על אובדן גאווה אמיתית.”

“המימדים והגיל של הקוסמוס עולים על יכולת ההבנה האנושית הרגילה. אנו אובדים בין עוצמתיות ובין עולם-עד, בבית-העלמין הקטן והמעט-משמעות שלנו, ככוכב-לכת. מבחינה קוסמית, רוב דאגות האדם נראות חסרות משמעות, אף מיותרות. ואולם, מינו שלנו צעיר, נלהב, אומץ-לב, ומבטיח. במשך אלפי שנים בלבד גילינו את ההגלויות האפלות והמפתיעות ביותר על הקוסמוס ועל מקומו שלנו בו, חקירות שמהן מתעוררת תחושת התרגשות. הן מזכירות לנו שאנושותנו התפתחה כדי להעריץ, שהבנה היא שמחה, ושידע הוא תנאי הכרחי לשרדות. אני מאמין שעתידנו תלויים בכמה טוב אנו מכירים את הקוסמוס בו נצפים, כמו נקיק עפר בשמים בבוקר.”

“החלומות שלך עצמם עומדים לבדם, כמהים להתגשם, ואתה תוהה אם זה אי פעם יקרה. עליך להאמין. כשם שהאוטובוס איחר מעט, כך גם הגשמת משאלותיך יכולה להגיע באיחור קל.”

“כעת רואים את העץ רק באור הנר, אך אני שואל מתי תראו את הנר באור העץ.”

“פיפין נטה מבעד לעין, בהפתעה, אל הפנים שצורפו אליו, כי קול הצחוק היה שמח ומרגש. אך בפניו של המגדל ראה תחילה רק קווים של דאגה וצער; אך כשהוא התבונן בו יותר ויותר, הבחין שמתחת לכל זה יש שמחה גדולה: מעיין צחוק מספיק כדי להעניק צחוק לאלף מלכויות, אם היה יוצא אליו.”

“האם אי פעם אתה תוהה אם אנשים היו אוהבים אותך יותר או פחות אילו יכלו לראות מה יש בתוכך? אבל אני תמיד תוהה על כך. אם אנשים היו יכולים לראות אותי כמו שאני רואה את עצמי—אם הם היו יכולים לחיות בתוך הזיכרונות שלי—האם מישהו, מישהו, היה אוהב אותי?”

“לפעמים אני מרגיש כל כך חסר אונים ולא מספיק טוב, ותוהה אם עשיתי די כדי להבהיר את הבשורה. אבל אני גם יודע שרק רוח הקודש יכולה לפקוח את עיני האחרים אל האמת.”

“התבונן בניסי החיים היפים”

“כל יום הוא הזדמנות להכיר באפלה שבה עומדת העולם.”

“בשנותיי המאוחרות, אני מביט במראה בכל יום ומוצא אדם מאושר המביט בי בחזרה. מדי פעם אני תוהה מדוע אני יכול להיות כל כך מאושר. התשובה היא שבכל יום מחיי עבדתי רק למען עצמי ולמען השמחה שבאה מכתיבה ומיצירה. הדמות במראה שלי אינה אופטימית, אלא התוצאה של התנהגות מיטבית.”

“החיים הם חלום יפהפה”

“אני שמח מאוד שאתה אוהב את הסיפורים שלי. הם מחקרים בפרוזה, שהועמדו, למען הרומנטיקה, בצורה דמיונית: מיועדים בחלקם לילדים, ובחלקם לאלה ששמרו על היכולות הילדיות של השתאות ושמחה, ושמוצאים פשטות במוזרות מעודנת.”

“אני מפחדת מהחיים! יש עתים שאני—אני ממש נבהלת. כל שמחה נראית זניחה. ואולם, אני מתאפקת לשאול אם לא כל זה—התלישה אחר השמחה, הפחד מהכאב—לאו דווקא הבנה שגויה. אם במקום להימלט ממנו ולהתרחק ממנו, אפשר—לעבור דרכו, לעבור מעליו. יש משהו מעבר לו. זה העצמי שסובל, ויש מקום שבו העצמי—נעלם. לא יודעת איך לומר זאת. אבל אני מאמינה שהאמת, שהמציאות שאני מזהה בכאב—שאינה נראית לי כזו בנוחות או בשמחה—that the reality of pain is not pain. אם תוכל לעבור דרכו. אם תוכל לעמוד בו עד הסוף.”

“התפעלות קיים בכל מעשה בחיים.”

“מארוחות חמות, דרך פעילות גופנית יומיומית, ועד טיפול רפואי; אי אפשר שלא לתהות כיצד החברה שלנו הייתה שונה אילו היינו מטפלים בקשישים כפי שאנו מטפלים באסירים שלנו.”

“רון: [מחקה את הרמיוני] "זה לוי-או-סה, לא לויו-סאר." היא סיוט, באמת. לא פלא שאין לה חברים!”

“כשאנשים אומרים לי שהם לא יכולים להרשות לעצמם להצטרף לחדר כושר, אני אומר להם לצאת החוצה; כוכב הלכת ארץ הוא חדר כושר, ואנחנו כבר חברים בו. רוצו, טפסו, הזיעו, ותיהנו מכל פלאי הטבע הזמינים לכם.”

“אפשר או לדאוג או להתפלא. הבחירה הטובה ביותר היא להתפלא.”

“אנשים מאמונות שונות, כמו שלך ושלי, תוהים לפעמים היכן נוכל להיפגש למען מטרה משותפת, כשיש כל כך הרבה הבדלים באמונה ובתיאולוגיה. אין ספק שהתשובה היא שנוכל להיפגש בשירות, באמונות מוסריות משותפות לגבי האומה שלנו, הנובעות מתפיסת עולם משותפת.”