תדהמה

“באמת אין היא מטבעה גברת קשוחה, והיו זמנים שבהם מראה הדמות הנערצת, המתחננת אליה בכזאת כובד ראש עז, היה מעורר בה חמלה רבה. אך משהורגלה כל כך לדכא רגש ולהדחיק את המציאות, משהתחנכה כל כך למטרותיה שלה באותו בית ספר הרסני, הסוגר את רגשות הלב הטבעיים כמו זבובים בענבר ומפרשׂ על הטוב ועל הרע, על המרגיש ועל חסר ההרגשה, על הנבון ועל חסר הדעת, ציפוי אחיד וקודר, היא דיכאה עד עתה אפילו את תמהונה.”

“...כי פליאה מודה בקיומו של מסתורין, וההכרה במסתורין בעולם מאפשרת את אפשרות האמת.”

“דיקנס כותב כי אירוע, החל להישכח, כפי שרוב העניינים נשכחים, כאשר הפליאה, משאין לה מזון חדש שיתמוך בה, דועכת מאליה.”

“יום אחד אספר לך סיפור. סיפור שיגרום לך להרהר. סיפור שיגרום לך לתהות. סיפור שייתן לך סיפור אחר. יום אחד אספר לך סיפור. סיפור על החיים. סיפור על חיי. יום אחד אספר לך סיפור!”

“שחרר ותן לאלוהים. אל תתעכב על טעויות העבר שלך. כשאתה עושה זאת, העבר שלך מונע ממך להתקדם. הפלא של הכפרה הוא שאינך חייב להיות אותו אדם שהיית אתמול, בשנה שעברה או אפילו לפני דקה. דרך המשיח, ודרך כוחה של התשובה, אתה נולד מחדש שוב ושוב.”

“אנשים תמיד, תמיד מדברים על ביטחון עצמי, אמור להיות שזה דבר כל כך מושך. אני תוהה למה בעצם, למה אמור להיות שזה דבר כל כך מושך? כשביטחון עצמי מסתיר כל כך הרבה דברים אחרים שהם הרבה יותר יפים! כשאתה חושב על להיות בטוח בעצמך, אתה חושב על להחביא את כל הדברים האחרים האלה שאתה רואה בהם מטרדים; אבל המטרדים האלה מרכיבים את מי שאתה! והמטרדים האלה יפים. הם יפים והם אתה והם תמיד יהיו שם, גם כשאתה מנסה לכסות עליהם! אז מה קורה כשהם כולם יוצאים יום אחד? האם תרגיש פחות בן אדם? האם האנשים שאמורים לאהוב אותך, יראו בך פחות בן אדם? אני אומרת שזה לא עניין של לצאת אל העולם וללבוש פרצוף מסוים — זה פשוט עניין של לצאת אל העולם. אני יצאתי אל העולם! ואני לא לובשת את הפרצוף הזה! או שום פרצוף אחר, למען האמת! אני לא רוצה להסתיר את האופן שבו אני משחקת בשיער שלי כדי להרגיש בטוחה יותר או את האופן שבו אני צוחקת בכל הזמנים הלא נכונים. אני לא רוצה להסתיר את הדברים האלה כי הדברים האלה הם חלק ממני. ואני עדיין יכולה לצאת אל העולם — וגם לבד! אני יודעת שכן, כי באמת עשיתי את זה! אז חשוב יותר מביטחון עצמי — היא שלווה וקבלה. השלווה באה מקבלה עמוקה של כל הדברים הקטנים האלה בך שמצטברים כמו טריליוני המולקולות והאטומים שאתה מורכב מהם! וזה פשוט יפה. להיות יפה זה משהו מושרש וחזק; להיות בטוח בעצמך זה רק עניין של ללבוש משהו שאפילו לא חלק אמיתי ממך. להתאהב במולקולות שמרכיבות את המהות שלך זה הרבה יותר מושך. ואולי זה מה שביטחון עצמי באמת אומר — הקבלה והאמונה בכל אטום ואטום שאתה.”

“הארי זינק אל מחוץ למחסה ושלף את השרביט. "אקספקטו פטרונום!" הוא צעק. ומקצה השרביט שלו פרץ לא ענן ערפל חסר צורה, אלא חיה כסופה מסנוורת ובוהקת. הוא כיווץ את עיניו, מנסה לראות מה זה. זה נראה כמו סוס. הוא דהר בשקט ממנו והלאה, על פני השטח השחורים של האגם. הוא ראה אותו משפיל את ראשו ומסתער על הסוהרסנים המצטופפים... עכשיו הוא דהר שוב ושוב סביב הדמויות השחורות על הקרקע, והסוהרסנים נסוגו, התפזרו, נעלמו אל תוך החשיכה... הם נעלמו. הפטרונוס הסתובב. הוא דהר חזרה אל הארי על פני המים השקטים. זה לא היה סוס. זה גם לא היה חד-קרן. זה היה אייל. הוא זרח בבהירות כמו הירח שמעל... הוא חזר אליו.”

“בלי אתגרים, איננו חדלים לתהות”

“לפעמים אני תוהה למה אני סופר עכשיו. אין סיבה מקצועית מוגדרת לכך שהפכתי לסופר. משהו קרה, והפכתי לסופר. ועכשיו אני סופר מצליח.”

“הפלא הגדול ביותר של העולם הזה הוא ה“נשמה”. ברגע שהיא ממומשת (נרכשת), הכול ממומש!!!”

“אני אוהבת סיגריות, מיס טגארט. אני אוהבת לחשוב על אש הנתונה בידו של גבר. אש, כוח מסוכן, מאולף בקצות אצבעותיו. לעיתים קרובות אני תוהה על השעות שבהן גבר יושב לבדו, מביט בעשן של סיגריה, וחושב. אני תוהה אילו דברים גדולים נולדו משעות כאלה. כאשר גבר חושב, יש נקודת אש חיה במוחו—וזה ראוי שיהיה לו קצה הבעירה של סיגריה כביטויו היחיד.”

“התאהבות, אמרנו; אני התאהבתי בו. היינו נשים נופלות. האמנו בזה, בתנועה היורדת הזאת: כה יפה, כמו לעוף, ובכל זאת באותו זמן כה נורא, כה קיצוני, כה בלתי סביר. אלוהים הוא אהבה, הם אמרו פעם, אבל אנחנו הפכנו זאת, ואהבה, כמו גן עדן, הייתה תמיד ממש מעבר לפינה. ככל שהיה קשה יותר לאהוב את האיש המסוים שלצידנו, כך האמנו יותר באהבה, מופשטת ושלמה. תמיד חיכינו להתגלמות. המילה הזאת, שנעשתה בשר. ולפעמים זה קרה, לזמן מה. אהבה כזאת באה והולכת וקשה לזכור אותה אחר כך, כמו כאב. היית מביטה יום אחד באיש וחושבת, אהבתי אותך, והזמן היה עבר, והיית מתמלאת בתחושת פליאה, כי זה היה דבר כל כך מדהים וכל כך מסוכן וכל כך טיפשי לעשות; והיית יודעת גם למה חברותייך היו מתחמקות מזה, באותו זמן. יש לא מעט נחמה, עכשיו, בזכירת הדבר הזה.”

“גאונות מסביבה את העולם בצעירותה ללא הפסקה ומבקשת סליחה על כך שהיא רחבה-כפות, ואיך שלא מפתיע שמאוחר יותר בחייה היא נוטה להרים את כפותיה במהירות יתר כלפי טיפשים וטפשים.”

“יש אנשים שרוצים נואשות לשנות את העולם. אני תוהה אם אפשר למדוד זאת, כי העולם כבר מצוי במצב של שינוי מתמיד מאז ראשית הזמן. או שאולי הם פשוט רוצים ששמותיהם ייחרטו יפה בהיסטוריה של האנושות.”

“כשמישהו אומר לי פשוט להירגע, אני תוהה למה הם לא נותנים לי ספר?”

“וכמו שתמיד קורה, וקורה מוקדם מדי, המוזר והנפלא הופך לזיכרון, וזיכרון הופך לחלום. מחר זה כבר איננו.”

“הפצע הוא זרע הפלא”

“זה לא תמיד עניין של לשנות את דעתך. אני חושב שלעיתים קרובות הדעה שלך משנה אותך. פתאום אתה קולט שבלי שהתכוונת לחשוב משהו, או תוך כדי שאתה מתכוון לחשוב משהו, אתה פשוט לא יכול לעשות את זה יותר. זה כבר לא אומר את אותו הדבר כמו פעם. ואתה תוהה למה. ואם אתה רוצה לבחון בכנות את הסיבה, זה עלול להוביל אותך לכיוונים מדאיגים אך פוריים. זו הסיבה שקראתי לספר הזה 'היץ-22', כי זה הד קטן ומינורי לפרדוקס הגדול של ג'ו הלר; אבל בחיים שהיו בהם לא מעט מחויבות ונאמנות, הגעתי לנקודה שבה אני מזוהה בעיקר עם קבוצת אנשים שאפשר לתאר אותם כעקשנים למען ספקנות, או נחושים למען אי-וודאות. וזה מעמיד אותנו נגד האנשים שבטוחים לגמרי שיש להם את כל התשובות – או הטוטליטריים המודרניים. אלה שיש להם את כל המידע שהם צריכים, ושבאמת מחזיקים ב'אמת' כפי שהתגלתה להם – הם כבר מוסמכים להגיד לנו מה לעשות. התנגדות לאנשים האלה היא המטרה של חיי, תמיד הייתה, במובן מסוים, והתנגדות לכל צורות הטוטליטריות, לא רק כמערכת מחשבתית אלא בתוך הראש.”

“האלכימאי הרים ספר שמישהו בשיירה הביא. בעוברו על הדפים, הוא מצא סיפור על נרקיס. האלכימאי הכיר את האגדה על נרקיס, עלם שכרע מדי יום ליד אגם כדי להתבונן ביופיו שלו. הוא היה מוקסם כל כך מעצמו, שיום אחד נפל אל האגם וטבע. במקום שבו נפל נולד פרח, שנקרא נרקיס. אבל כך לא סיים מחבר הספר את הסיפור. הוא אמר שכאשר נרקיס מת, הופיעו אלות היער ומצאו את האגם, שהיה מים מתוקים, כשהוא הפך לאגם של דמעות מלוחות. 'מדוע את בוכה?' שאלו האלות. 'אני בוכה על נרקיס,' השיב האגם. 'אה, אין זה מפתיע שאת בוכה על נרקיס,' אמרו, 'שכן אף שאנו רדפנו אחריו תמיד ביער, רק את יכולת להתבונן ביופיו מקרוב.' 'אבל... האם נרקיס היה יפה?' שאל האגם. 'מי טוב ממך לדעת זאת?' שאלו האלות בתימהון. 'הרי על גדותיך הוא כרע מדי יום כדי להתבונן בעצמו!' האגם שתק זמן מה. לבסוף אמר: 'אני בוכה על נרקיס, אבל מעולם לא שמתי לב שנרקיס היה יפה. אני בוכה משום שבכל פעם שהוא כרע ליד גדותיי, יכולתי לראות, במעמקי עיניו, את יופיי שלי משתקף.' 'איזה סיפור יפה,' חשב האלכימאי.”

“לטייל בשנינות של מבוגר, ובפליאה של ילד.”