“התאהבות, אמרנו; אני התאהבתי בו. היינו נשים נופלות. האמנו בזה, בתנועה היורדת הזאת: כה יפה, כמו לעוף, ובכל זאת באותו זמן כה נורא, כה קיצוני, כה בלתי סביר. אלוהים הוא אהבה, הם אמרו פעם, אבל אנחנו הפכנו זאת, ואהבה, כמו גן עדן, הייתה תמיד ממש מעבר לפינה. ככל שהיה קשה יותר לאהוב את האיש המסוים שלצידנו, כך האמנו יותר באהבה, מופשטת ושלמה. תמיד חיכינו להתגלמות. המילה הזאת, שנעשתה בשר. ולפעמים זה קרה, לזמן מה. אהבה כזאת באה והולכת וקשה לזכור אותה אחר כך, כמו כאב. היית מביטה יום אחד באיש וחושבת, אהבתי אותך, והזמן היה עבר, והיית מתמלאת בתחושת פליאה, כי זה היה דבר כל כך מדהים וכל כך מסוכן וכל כך טיפשי לעשות; והיית יודעת גם למה חברותייך היו מתחמקות מזה, באותו זמן. יש לא מעט נחמה, עכשיו, בזכירת הדבר הזה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←