“האלכימאי הרים ספר שמישהו בשיירה הביא. בעוברו על הדפים, הוא מצא סיפור על נרקיס. האלכימאי הכיר את האגדה על נרקיס, עלם שכרע מדי יום ליד אגם כדי להתבונן ביופיו שלו. הוא היה מוקסם כל כך מעצמו, שיום אחד נפל אל האגם וטבע. במקום שבו נפל נולד פרח, שנקרא נרקיס. אבל כך לא סיים מחבר הספר את הסיפור. הוא אמר שכאשר נרקיס מת, הופיעו אלות היער ומצאו את האגם, שהיה מים מתוקים, כשהוא הפך לאגם של דמעות מלוחות. 'מדוע את בוכה?' שאלו האלות. 'אני בוכה על נרקיס,' השיב האגם. 'אה, אין זה מפתיע שאת בוכה על נרקיס,' אמרו, 'שכן אף שאנו רדפנו אחריו תמיד ביער, רק את יכולת להתבונן ביופיו מקרוב.' 'אבל... האם נרקיס היה יפה?' שאל האגם. 'מי טוב ממך לדעת זאת?' שאלו האלות בתימהון. 'הרי על גדותיך הוא כרע מדי יום כדי להתבונן בעצמו!' האגם שתק זמן מה. לבסוף אמר: 'אני בוכה על נרקיס, אבל מעולם לא שמתי לב שנרקיס היה יפה. אני בוכה משום שבכל פעם שהוא כרע ליד גדותיי, יכולתי לראות, במעמקי עיניו, את יופיי שלי משתקף.' 'איזה סיפור יפה,' חשב האלכימאי.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←