מלחמה

“חבר: אויב פוטנציאלי שעדיין לא הידרדרו היחסים עמו למלחמה כוללת”

“הנה השאלה שלי: בני כמה אתה כשאתה בגן עדן? כלומר, אם זה גן עדן, אתה אמור להיות בשיא יופייך כמלכת יופי, ואני בספק שכל האנשים שמתים מזקנה מסתובבים שם חסרי שיניים וקרחים. זה גם פותח עולם שלם נוסף של שאלות. אם אתה תולה את עצמך, האם אתה מסתובב כולך מגעיל וכחול, עם הלשון בולטת לך מהפה? אם נהרגת במלחמה, האם אתה מבלה את הנצח בלי הרגל שהתפוצצה ממוקש? אני מניחה שאולי יש לך בחירה. אתה ממלא את טופס הבקשה ששואל אותך אם אתה רוצה נוף של כוכבים או נוף של עננים, אם אתה אוהב עוף או דג או מן לארוחת ערב, ובאיזה גיל היית רוצה שיראו אותך כל השאר. אני, למשל, אולי אבחר שבע עשרה, בתקווה שעד אז יצמחו לי שדיים, ואפילו אם אהיה קשישה מצומקת כשאמות, בגן עדן אהיה צעירה ויפה. פעם, בארוחת ערב, שמעתי את אבי אומר שלמרות שהוא זקן זקן זקן, בלבו הוא בן עשרים ואחת. אז אולי יש מקום בחיים שלך שאתה חורש בו תלם, או אפילו טוב יותר, כמו המקום הרך בספה. ולא משנה מה עוד קורה לך, אתה חוזר אליו. הבעיה, אני מניחה, היא שלכל אחד זה אחרת. מה קורה בגן עדן כשכל האנשים האלה מנסים למצוא זה את זה אחרי כל כך הרבה שנים של פרידה? נניח שאתה מת ומתחיל לחפש את בעלך, שמת לפני חמש שנים. מה אם אתה מדמיין אותו בן שבעים, אבל הוא הגיע לשיאו בגיל שש עשרה ומסתובב שם חלקלק כמו שרק אפשר? או מה אם את קייט, ואת מתה בגיל שש עשרה, אבל בגן עדן את בוחרת להיראות בת שלושים וחמש, גיל שמעולם לא זכית להיות בו כאן על פני האדמה. איך מישהו בכלל יוכל למצוא אותך?”

“בזמן מלחמת וייטנאם, כל האמן המוסמך בארץ היה נגד המלחמה. זה היה כמו קרן לייזר. כל אחד מאיתנו היה מופנה לכיוון אחד. כוח נשק זה התברר ככוח של פיצה קרמה שנזרקה ממסגרון שלושה רגליים.”

“הניקים מבין החיילים בשניקטדי, כך חשבתי, האלה החמים והחייכנים ביותר, אלה שנאצו את המלחמה ביותר, היו אלה שהלחמו באמת.”

“הסליחה היא כמו אמנויות הלחימה של התודעה. באייקידו ובאמנויות לחימה אחרות, אנו מתחמקים מן הכוח של התוקף שלנו במקום להתנגד לו. אז האנרגיה של ההתקפה חוזרת כבומרנג בכיוון של התוקף. הסליחה פועלת באותו אופן. כשאנו תוקפים בחזרה, והגנה היא צורה של התקפה, אנו פותחים במלחמה שאיש אינו יכול לנצח בה.”

“רוסטוב לא חדל לחשוב על אותו מעשה מזהיר שלו, אשר להפתעתו זיכה אותו בצלב גיאורגי ואף הקנה לו את המוניטין של אדם אמיץ — והיה בו משהו שלא הצליח להבין. ״אז הם פוחדים אפילו יותר מאיתנו!״ חשב. ״אז זה כל מה שיש למה שמכנים גבורה? והאם באמת עשיתי זאת למען המולדת? ומה רע עשה הוא, עם גומת החן שלו ועיניו התכולות הבהירות? אבל כמה מפוחד היה! הוא חשב שאהרוג אותו. למה שאהרוג אותו? ידי רעדה. ונתנו לי את צלב גיאורגי. איני מבין דבר, דבר!״”

“למשמרי ההסתערות היה תת־מקלע אחד לעשרה אנשים ואקדח אוטומטי לכל אחד; אצלנו בחזית היה בערך מקלע אחד לחמישים איש, ואשר לאקדחים ולאקדחים אוטומטיים, אפשר היה להשיגם רק שלא כחוק. למעשה, אף שלא שמתי לב לכך עד עכשיו, כך היה בכל מקום. משמרי האזרחים והקרבינרוס, שלא נועדו כלל לחזית, היו חמושים טוב יותר ולבושים הרבה יותר טוב מאיתנו. אני חושד שכך הוא בכל המלחמות — תמיד אותו ניגוד בין השוטרים המצוחצחים שבעורף לבין החיילים המרופטים שבקו.”

“יש קוראים שאולי שמו לב למכתבון צונן קטן מאת נועם חומסקי ["Letters", 3 בדצמבר], שבו הוא דוחה מכל וכל את עצם הרעיון שהוא ואני חלקנו על "שורשי" 11 בספטמבר. אני ממהר להסכים. הנה מה שהוא אמר לקהל שלו ב-MIT ב-11 באוקטובר: חכם מצדו שהבחין בכך (העקיצה האהובה עליו היא הפתיחה "כשפונים לעובדות..."), ואמיץ מצדו שנקט עמדה כה בודדה. כפי שהוא מתעקש בצדק, המחלוקות בינינו אינן באמת פוליטיות.”

“כן, ישנם הרבה פוליטיקאים שהם שקרנים, אין ספק בכך! אבל חלקם אינם רק שקרנים אלא גם רוצחים סדרתיים, משום שהם שולחים אנשים למלחמות במכוון!”

“אנבת', הוא אמר בהיסוס, ברומא החדשה חצאי-אלים יכולים לחיות חיים שלמים בשלווה. ההבעה שלה הפכה למסויגת. ריינה הסבירה לי את זה. אבל פרסי, המקום שלך הוא במחנה החצויים. החיים האחרים ההם... אני יודע, אמר פרסי. אבל בזמן שהייתי שם ראיתי כל כך הרבה חצאי-אלים חיים בלי פחד: ילדים שהולכים לקולג', זוגות שמתחתנים ומקימים משפחה. אין שום דבר כזה במחנה החצויים. כל הזמן חשבתי עליך ועליי... ואולי יום אחד, כשהמלחמה עם הענקים תיגמר... היה קשה לראות באור הזהוב, אבל הוא חשב שאנבת' מסמיקה. 'אה,' היא אמרה... 'סליחה,' הוא אמר. 'אני פשוט... הייתי חייב לחשוב על זה כדי להמשיך. כדי לתת לעצמי תקווה. תשכחי ממה שאמרתי...' 'לא!' היא אמרה. 'אלים, פרסי, זה כל כך מתוק.'”

“בכל פעם שאנו רוצים להילחם באויבינו, בראש ובראשונה עלינו להתחיל בהבנתם, ולא בהגזמת מניעיהם.”

“בכל נובמבר של ילדותי, ענינו פרגים אדומים והשתתפנו בטקסים פטריוטיים מאוד לזכרם של אלה ש'מסרו' את חייהם. אבל על סמך איזו הבטחה ידענו שהמתנות הללו אכן ניתנו? רק הניצולים — החיים — יכלו להעיד על כך. כדי לדעת שאדם אכן הניח את חייו למען חבריו, או למען חבריו לנשק, היה צריך לשמוע זאת מפיו שלו, או לפחות לשמוע זאת מובטח מראש. וגם זה הציב קושי נוסף. רבים מן החיילים האמיצים והמתים כיום היו בכל זאת מגויסים. הקדושים המעונים הידועים — אלה שבאמת ביקשו מרצונם את המוות ושמחו בו — היו טייסי הקמיקזה, שהעלו את עצמם באש כדי לפייס קיסר 'אלוהי' שנראה, כפי שניסח זאת פעם אורוול, כמו קוף על מקל. קודמיהם הנוצרים עמדו בעינויים ובמוות (וגם גרמו להם) כדי להקים תיאוקרטיה. מקביליהם המודרניים יהיו רוצחי ההתאבדות, שלרוב אותה מטרה עומדת לנגד עיניהם. לגבי אנשים שיוצאים לדרך כדי לאבד את חייהם, אם כן, נדמה שיש תלוי באוויר ניחוח של פנאטיות: תחושת חשיבות עצמית עצומה, המתמזגת באופן לא מחמיא עם נטייה מזוכיסטית להסתלקות עצמית. לא כולה”

“האם אתה באמת חושב שכל המלאכים הם מתוקים ועדינים? כנראה שכחת שחזיתות המלחמה בגן עדן היו זרועות בנשים נועזות שהיה להן מה לומר.”

“בעוד אתה מנסה לעשות שלום על פני האדמה, יושבי השמיים עדיין במלחמה.”

“בעניין המלחמה, שאל את השאלה הזאת את עצמך ואת בני ארצך: האם אי פעם ראיתם פוליטיקאי כלשהו בארצכם בלי רגליים, בלי ידיים, בלי עיניים אחרי המלחמה? לא! אינכם יכולים לראות דבר כזה, כי פוליטיקאים חסרי כבוד תמיד נשארים בנמלים הבטוחים בעוד שהם שולחים אחרים לאזור המוות!”

“אז מצאנו כאן דרך א) להרחיק אפילו את הפלסטינים הכי גמישים וסבלניים; ב) לתסכל את המאמצים של הישראלים העקרוניים והפשרניים יותר; ג) להעצים ולממן כמה מהכוחות הדוחים ביותר בחברה האמריקאית והישראלית; ו-ד) לשפוך זבל על מסמכי היסוד החילוניים שלנו. מתי משרד המשפטים, הקונגרס ובית המשפט העליון יבינו שמדובר בעלבון כבד ומסריח, שנועד לקרב אותנו עוד יותר למלחמת דת?”

“אני לא חושב שהמלחמה באפגניסטן נוהלה באכזריות מספקת.”

“מלחמות, מלחמות, מלחמות: בקריאה על האזור נתקלתי ברגע אחד שבו האנגליות המובהקת התנגשה למעשה במישור האפל הזה. בשנת 1906 וינסטון צ'רצ'יל, אז השר האחראי על המושבות הבריטיות, זכה לכבוד שבזמנו הוזמן בידי הקייזר וילהלם השני להשתתף בתמרונים השנתיים של הצבא הקיסרי הגרמני, שנערכו בברסלאו. הקייזר היה זוהר במדי הקירסירים הסילזיים הלבנים, וחיל הרגלים שלו, שנאסף בשורות מסודרות... מוזר לגלות שוינסטון צ'רצ'יל וסילביה פלאת' בחרו שניהם במילה roller, על שני נטיותיה, זו של כוח דורסני וזו של גל, לתיאור אותה סצנה.”

“אדם יכול לביע את עצמו בכיוון או נטיית כובע, אך לא באמצעות קסדה. אין דרך אחרת להניח אותה. היא יושבת באופן שטוח על הראש, נמוכה מעל העיניים והאוזניים, נמוכה בחלק הגב של הצוואר. עם הקסדה על הראש, אתה כגפרית בתוך מיטת גפריות.”

“פרסום גורם לאנשים האלה לרדוף אחרי מכוניות ובגדים שהם לא צריכים. דורות עבדו במשרות שהם שונאים, רק כדי שיוכלו לקנות את מה שהם לא באמת צריכים. אין לנו מלחמה גדולה בדור שלנו, או שפל גדול, אבל יש לנו, יש לנו מלחמה גדולה של הרוח. יש לנו מהפכה גדולה נגד התרבות. השפל הגדול הוא החיים שלנו. יש לנו שפל רוחני.”