“הנה השאלה שלי: בני כמה אתה כשאתה בגן עדן? כלומר, אם זה גן עדן, אתה אמור להיות בשיא יופייך כמלכת יופי, ואני בספק שכל האנשים שמתים מזקנה מסתובבים שם חסרי שיניים וקרחים. זה גם פותח עולם שלם נוסף של שאלות. אם אתה תולה את עצמך, האם אתה מסתובב כולך מגעיל וכחול, עם הלשון בולטת לך מהפה? אם נהרגת במלחמה, האם אתה מבלה את הנצח בלי הרגל שהתפוצצה ממוקש? אני מניחה שאולי יש לך בחירה. אתה ממלא את טופס הבקשה ששואל אותך אם אתה רוצה נוף של כוכבים או נוף של עננים, אם אתה אוהב עוף או דג או מן לארוחת ערב, ובאיזה גיל היית רוצה שיראו אותך כל השאר. אני, למשל, אולי אבחר שבע עשרה, בתקווה שעד אז יצמחו לי שדיים, ואפילו אם אהיה קשישה מצומקת כשאמות, בגן עדן אהיה צעירה ויפה. פעם, בארוחת ערב, שמעתי את אבי אומר שלמרות שהוא זקן זקן זקן, בלבו הוא בן עשרים ואחת. אז אולי יש מקום בחיים שלך שאתה חורש בו תלם, או אפילו טוב יותר, כמו המקום הרך בספה. ולא משנה מה עוד קורה לך, אתה חוזר אליו. הבעיה, אני מניחה, היא שלכל אחד זה אחרת. מה קורה בגן עדן כשכל האנשים האלה מנסים למצוא זה את זה אחרי כל כך הרבה שנים של פרידה? נניח שאתה מת ומתחיל לחפש את בעלך, שמת לפני חמש שנים. מה אם אתה מדמיין אותו בן שבעים, אבל הוא הגיע לשיאו בגיל שש עשרה ומסתובב שם חלקלק כמו שרק אפשר? או מה אם את קייט, ואת מתה בגיל שש עשרה, אבל בגן עדן את בוחרת להיראות בת שלושים וחמש, גיל שמעולם לא זכית להיות בו כאן על פני האדמה. איך מישהו בכלל יוכל למצוא אותך?”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←