נסיעות

“האדס הרשה לעצמו חיוך קלוש ביותר, אבל לא היה שום דבר אכזרי בעיניו. ״אני יכול להניח שהניעו אותך כמה סיבות. הנקודה שלי היא זו: אתה ואני עלינו לעזרת אולימפוס משום ששכנעת אותי לשחרר את כעסי. אני הייתי מעודד אותך לעשות אותו הדבר. ילדיי כה לעיתים רחוקות מאושרים. אני… הייתי רוצה לראות אותך יוצא מן הכלל הזה.״ ניקו בהה באביו. הוא לא ידע מה לעשות עם האמירה הזאת. הוא יכול היה לקבל הרבה דברים לא מציאותיים – המוני רוחות, מבוכים קסומים, מסע דרך צללים, קפלות עשויות עצמות. אבל מילים רכות מפי אדון השאול? לא. זה לא היה הגיוני.”

“רחם העולם יולדת אותנו. הלכלוך שלי נובע מאותו עפר שממנו צומחים כל הסיפורים. האור הפנימי שלי מחבר אותי עם כל שאר היצורים המאכלסים את העולם הזה של סלעים, אוויר, עשב, יערות ומים. הקוד הגנטי שלי קושר אותי לבלי הפרד עם כל הטבע. אני נכנס אל המכלול בנהר החיים ביכולת להגיב בעוד החיים נפרשים לפני עיניי הילדותיות. תחבושת המרפא הביתית שלי אולי לא תועיל לאנשים אחרים. אף על פי כן, על כל אחד מאיתנו לכתוב את סיפוריו, משום שכל אחד מאיתנו שואף להגיע למידה גדולה יותר של מודעות לאותנטיות של עצמו. אנו חבים חובה מוסרית למשפחתנו, לידידינו ולעצמנו, כמו גם לקהילה, לעשות מאמץ נחוש להפיק מן החיים את המרב. עלינו להריע לכל מאמץ לחקור את מצבו של האדם. גם אם כתיבתי אינה אלא ניסיון מגושם ללכת באותם נתיבים שאנשים אחרים סללו בבהירות, בדיוק, חדות וסגנון גדולים הרבה יותר, הרי זה מעשה של הגדרה עצמית לייחס לעצמך כל פילוסופיה שהיא. הפילוסופיה מייצגת אמנה חיה; זהו חיים של פעולה.”

“יש משהו בלתי סביר בדממה בקרון הרכבת התחתית, בהתחשב עד כמה אנו, כמין, חברותיים מטבענו. ובכל זאת, כמה יותר אדיב מצדם של הנוסעים להעמיד פנים שהם שקועים בדברים אחרים, במקום לחשוף עד כמה הם מעריכים, שופטים, מגנים וחומדים זה את זה בסתר. מעטים מעזים להעיף מבט פה ושם, בחשאי כמו ציפורים המנקרות גרעינים. אבל רק אם הרכבת הייתה מתרסקת, מישהו היה יודע בוודאות מי עוד היה בקרון, אילו חלקים קטנים של כלכלת האומה ישבו באין מפריע מעבר למעבר רגע לפני הפגיעה: עובדים של בתי מלון, משרדי ממשלה, מרפאות לכירורגיה פלסטית, משתלות פירות וחברות לכרטיסי ברכה.”

“בכל פעם שאנו רואים ילד, אנו נוסעים חזרה אל הזמנים ששכחנו, ואנו מבקרים במרירות בכל הדברים היפים שנלקחו מאיתנו בשם היותנו מבוגרים!”

“הדבר החשוב בלהחזיק הרבה דברים לזכור הוא שאחר כך צריך ללכת לאנשהו שבו אפשר לזכור אותם, אתה מבין? צריך לעצור. בעצם לא היית באמת בשום מקום עד שחזרת הביתה.”

“ראיתי בעיניהם משהו שראיתי שוב ושוב בכל חלקי המדינה – תאווה בוערת לצאת, לנוע, להתחיל בדרך, כל מקום, מרחק מכל כאן. דיברו שקטה על רצונם לעזוב פעם יום, לנוע, חופשיים ורחוקים משורשים, לא לכיוון משהו אלא מיד משהו. ראיתי את הביטוי הזה ושמעתי את התאוה הזו בכל מדינה שביקרתי. כמעט כל אמריקאי צמא לנדוד.”

“עליך לכבוש כל הר כדי להגשים את החלום.”

“אם היית צריכה לארוז את כל חייך במזוודה אחת—לא רק את הדברים המעשיים, כמו בגדים, אלא גם את הזיכרונות של האנשים שאיבדת ואת הנערה שהיית פעם—מה היית לוקחת? את התצלום האחרון שהיה לך של אמך? מתנת יום הולדת מהחברה הכי טובה שלך—סימנייה שרקמה עבורך? תלוש כרטיס מקרקס נודד שעבר בעיירה לפני שנתיים, שבו את ואביך עצרתם את נשימתכם בעוד גבירות משובצות אבנים יקרות עפו באוויר, ואיש אמיץ תחב את ראשו ללועו של אריה? האם היית לוקחת אותם כדי לגרום לכל מקום שאליו את הולכת להרגיש כמו בית, או מפני שהיית צריכה לזכור מאין באת?”

“אני אוהבת לקבל גלויה יפה ממקום מסעך”

“אני עוברת סבל זמני כדי להשלים את החלומות הנעימים ביותר שלי”

“הגישה הגרעינית שאני מעורב בה נקראת כור גל נע, שמשתמש באורניום פסולת כדלק. יש הרבה דברים שצריכים להסתדר כדי שהחלום הזה יתממש - עשרות שנים של בניית מתקני הדגמה, הוכחה שהכלכלה אכן נכונה. אבל אם זה יקרה, אפשר יהיה לקבל אנרגיה זולה יותר בלי פליטות CO2.”

“למדתי שהנוסע המהיר ביותר הוא זה שהולך ברגל. אני אומר לידידי, נניח שננסה מי יגיע [לפיצ'בורג מקונקורד] ראשון. המרחק הוא שלושים מייל; המחיר תשעים סנט... ובכן, אני יוצא עכשיו ברגל, ומגיע לשם לפני הלילה; נסעתי בקצב כזה שבוע שלם ברציפות. אתה, בינתיים, תרוויח את דמי הנסיעה שלך, ותגיע לשם באיזו שעה מחר, או אולי הערב, אם יתמזל מזלך למצוא עבודה בזמן. במקום לנסוע לפיצ'בורג, אתה תעבוד כאן את רוב היום. ולכן, אילו מסילת הברזל הקיפה את העולם, אני חושב שהייתי נשאר לפניך; ובאשר לראות את הארץ ולצבור ניסיון מן הסוג הזה, הייתי מוכרח לנתק את היכרותי איתך לגמרי.”

“אתה מעז לצעוד בדרך הקדושה, אף על פי שאולי אינך יודע את הסוף.”

“נצטרך להאזין לקול שמחזיר אותנו לדרכים לא מוכרות.”

“אני פשוט מטייל בעולם עם התרמיל שלי ועם המצלמות שלי ועם חבורה של חטיפי קליף.”

“ואתה באת לפינלנד כדי לבנות תחנה? לא, באתי לכאן לחופשה כדי לבקר חבר. זה טוב, אמר הנהג. חופשות וחברים הם שני הדברים הכי טובים בחיים.”

“הדרך הארוכה ביותר מובילה אל יעד הגורל”

“ילדים נועדו לגדול ולא להישאר פיטר פן, לא לאבד את האמונה וההתפעלות, אלא להמשיך בדרך המיועדת להם: דרכו שבה אין טוב יותר לנסוע באופטימיות מאשר להגיע אליה, אף על פי שיש לנסוע באופטימיות כדי להגיע.”

“אין לי שום נוסטלגיה לפטריארכיה, אנא האמינו לי. אבל מה שהגעתי להבין הוא שכאשר המערכת הפטריארכלית ההיא פורקה בצדק, היא לא הוחלפה בהכרח בצורה אחרת של הגנה. כוונתי היא—מעולם לא חשבתי לשאול מחזר את אותן שאלות מאתגרות שאבי אולי היה שואל אותו, בעידן אחר.”

“כל מסע הוא הרפתקה מבורכת”