נסיעות

“המחשבות שלנו הן מקום נהדר למסע”

“אבל גבנו פונה לסיפורי העבר ונחזרים הביתה. אולי זהו תחילת הטעם הזה. "יש עוד דרך ארוכה," אמר גנדאלף. "אבל זו הדרך האחרונה," אמר בילבו.”

“רבים מאיתנו מציירים קווים שאנו מתכוונים לעולם לא לחצות. אך החיים בוחנים את נחישותנו, לעיתים ללא רחם, וכף רגל זזה, נדחפת אל מעבר לקו הדקיק ששרטטנו. אז אנו מציירים קו אחר, נחושים לעולם לא לחצות גם אותו. הימים מחשיכים והערפל מתגנב ומעוור את מבטנו, ומטשטש במחשבותינו את הסיבה לקיומו של הקו. אנו מציירים סימון נוסף, מתביישים בכך שהאחרון נחצה בפחות שכנוע מכפי שדמיינו שיידרש. צללים וספקות נותנים סיבה נוספת לצייר קו חדש, ואז עוד אחד ועוד אחד. קווים, אני חושבת, דקים ועמומים מדי מכדי לשמש גורמים מרתיעים אמינים להתנהגות. לעיתים קרובות מדי, בקלות רבה מדי, אנשים מועדים אל מקומות שהם מצטערים אחר כך שנכנסו אליהם. מה, אם כן, מונע מחלק מן האנשים לחצות את הקווים הצרים הללו? זהו כוחה של מערכת ערכים. שכן אם אדם בעל ערכים היה דורך צעד אחד מחוץ לקו שלו, היה נאלץ לשחרר את ידיו מן הערכים הבלתי מתפשרים הללו ולהפקיר אותם במודע. אך ערכיו משכנעים, אוחזים בו בחוזקה, ומרחיקים את הפיתויים המפתים הקוראים לאדם לבחון את הקו. כך, ערכים שנשמרו שומרים על האדם הרחק בבטחה מאזורים שאינו מעז לנדוד אליהם, מכוונים חיים בין הקווים, מחזקים את כוח הרצון ומעצבים עוצמה אדירה של אופי.”

“באופן כללי, שממה מייללת אינה מייללת: דמיונו של הנוסע הוא זה שמיילל.”

“הבית שלי הוא בגן עדן. אני רק עובר דרך העולם הזה.”

“היעד אינו המסע. היעד הוא האדם שבחרת ליהנות איתו מן המסע.”

“לבך הוא הבית שלך, תוכל להיות שמח בכל מקום”

“כל עוד הנחישות שלך ארוכה לפחות כמו הדרך שאתה עובר, אתה בוודאות תגיע ליעדך!”

“שום דבר מעולם לא היה מכוון. אנשים פשוט חטפו בעיוורון כל מה שהיה שם: קומוניזם, מזונות בריאות, זן, גלישה, בלט, היפנוטיזם, מפגשים קבוצתיים, אורגיות, רכיבה על אופניים, עשבי מרפא, קתוליות, הרמת משקולות, נסיעות, הסתגרות, צמחונות, הודו, ציור, כתיבה, פיסול, הלחנה, ניצוח, תרמילאות, יוגה, הזדווגות, הימורים, שתייה, הסתובבות, יוגורט קפוא, בטהובן, בק, בודהה, ישו, TM, H, מיץ גזר, התאבדות, חליפות תפורות ביד, טיסות סילון, ניו יורק סיטי, ואז הכול התאדה והתפרק. אנשים היו צריכים למצוא דברים לעשות בזמן שחיכו למות. אני מניח שהיה נחמד שתהיה בחירה.”

“המסע הוא גן עדן של שוטים. מסעותינו הראשונים מגלים לנו את אדישותם של המקומות. בבית אני חולם שבנאפולי, ברומא, אוכל להיות שיכור מיופי, ולאבד את עצבותי. אני אורז את מזוודתי, מחבק את ידידיי, עולה על הים, ולבסוף מתעורר בנאפולי, ושם לצדי ניצבת העובדה הקשה, העצמי העצוב, הבלתי מתפשר, הזהה, שממנו ברחתי. אני מחפש את הוותיקן, ואת הארמונות. אני מעמיד פנים שאני שיכור ממראות ומרמזים, אך אינני שיכור. הענק שלי הולך איתי לכל מקום שאליו אני הולך.”

“אדם חווה את הזמן באמצעות מסע דרך הסביבה המורכבת מזמן ומרחב, ופוגש מגוון של רשמי חושים. הזמן הוא החוויה המשולבת והקטלוג של מה שמתרחש עכשיו, היזכרות במה שהתרחש לפני עכשיו, והציפייה או ההמתנה של אדם הרושם תחושות גופניות ונפשיות עתידיות. הזמן הוא מאורע שיגיע מן העתיד, והוא יימשך בערך כל עוד נדרש לאדם לשאוף ולנשוף נשימה גופנית עמוקה אחת. בכל מקטע מזוהה של זמן, אדם חווה במחזור נשימה תימטי תפיסת חושים מוחשית של ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע, או שילוב כלשהו שלהם. ואז אותו פירור מובחן של חיים, הנקלט על ידי החושים הגופניים, חולף מזרם ההווה ונקבע בקפל הסחף של זיכרונות עבר.”

“זמן רב האמנתי — זוהי אולי גרסתי לאמונתו של סר דריוס קסרקס קמה בקיומה של פונקציה רביעית של היות-בחוץ — שבכל דור יש כמה נשמות, קראו להן בנות מזל או מקוללות, שנולדות פשוט לא שייכות, שבאות לעולם מנותקות למחצה, אם תרצו, בלי זיקה חזקה למשפחה או למקום או לאומה או לגזע; שאולי יש אפילו מיליונים, מיליארדים של נשמות כאלה, לא-שייכים כמספר השייכים, אולי; שבסך הכול, התופעה עשויה להיות גילוי “טבעי” של הטבע האנושי כשם שההפך ממנו הוא כזה, אך כזה שרובו סוכל, לאורך ההיסטוריה האנושית כולה, בשל היעדר הזדמנות. ולא רק בשל כך: מי שמעריכים יציבות, שחוששים מחלופיות, מאי-ודאות, משינוי, הקימו מערכת רבת-עוצמה של סטיגמות וטאבו נגד חוסר-שורשיות, אותו כוח משבש, אנטי-חברתי, כך שאנו לרוב מתיישרים לפי הקו, מעמידים פנים שאנו מונעים בידי נאמנויות וסולידריות שאיננו חשים באמת, מסתירים את זהויותינו הסודיות מתחת לעורות הכוזבים של אותן זהויות הנושאות את חותמת האישור של השייכים. אבל האמת דולפת החוצה בחלומותינו; לבדם במיטותינו (מפני שכולנו לבד בלילה, גם אם איננו ישנים לבדם), אנו מרחפים, אנו עפים, אנו בורחים. ובחלומות הערות שחברותינו מתירות, במיתוסים שלנו, באמנויותינו, בשירינו, אנו חוגגים את הלא-שייכים, את השונים, את פורעי החוק, את החריגים. על מה שאנו אוסרים על עצמנו אנו משלמים כסף טוב כדי לצפות בו, בבית משחק או באולם קולנוע, או לקרוא עליו בין כריכותיו הסודיות של ספר. הספריות שלנו, ארמונות הבידור שלנו, אומרות את האמת. הנווד, המתנקש, המורד, הגנב, המוטנט, המנודה, העבריין, השטן, החוטא, הנוסע, הגנגסטר, הרץ, המסכה: אילו לא היינו מזהים בהם את צרכינו הפחות ממומשים, לא היינו ממציאים אותם שוב ושוב, בכל מקום, בכל שפה, בכל זמן.”

“אנשים רגישים חשים לעומק כה רב, עד שלעתים קרובות הם נאלצים לסגת מן העולם, כדי לחפור מתחת לשכבות הכאב ולמצוא את אמונתם ואת אומץ לבם.”

“זהו אתר משיכה בצד הדרך, אמרה ונסדיי. אחד המשובחים. כלומר, זהו מקום של כוח.”

“אני חושב עליך כשהשמש זורעת את קרנייה על הים, אני חושב עליך כשירחיה זורם בנהרות כסף. אני רואה אותך כשהעפר מתעורר על ההרים הרחוקים, בצהרי הלילה כשעובר על גשר דק עובר נד. אני שומע אותך כשהכפיות נישאות גבוה, עם צליל עמוק. לעבור בין העץ השקט שם אני נודד, כשכל העולם נרדם.”

“תפקידו של המנהיג הוא להראות את הדרך. השורה התחתונה היא שאי אפשר לדעת דבר על מצב הדרך אם לא נסעת בה בעצמך!”

“שאלו אותי, "למה תצעד בדרך הקשה?". כי אני בוטחת באלוהים שיוליך אותי דרך המסע הלא נודע.”

“ככל שאתה רודף זמן רב יותר אחרי האדם הלא נכון, כך אתה נוסע רחוק יותר בכיוון הלא נכון. אתה טוב מזה.”

“האור זורח על דרכנו”

“חוסר המנוחה שלי הופך אותי לנוסעת יומיומית טובה בהרבה מכפי שהוא יהיה אי פעם. אני סקרנית עד אין קץ וכמעט סבלנית עד אין קץ כלפי תקלות, אי־נוחות ואסונות קטנים. לכן אני יכולה לנסוע לכל מקום על פני כדור הארץ — זו לא בעיה. הבעיה היא שאני פשוט לא יכולה לחיות בשום מקום על פני כדור הארץ.”