זמן

“הפעם היחידה שבה אני מחזיק את ידה של אשתי בחוזקה היא כשארנקי נמצא בידה השנייה.”

“אני חושב שחשוב יותר לכתוב משהו שיחזיר גברים לקריאה מאשר לכתוב עבור אנשים שכבר קוראים. יש סיבה לכך שגברים לא קוראים, והיא שספרים לא משרתים גברים. הגיע הזמן שנפיק ספרים שמשרתים גברים.”

“אם האדם יבין את המהות האמיתית של השהייה בבדידות עם בוראו לבדו, הוא לעולם לא יבלה את כל זמנו עם ההמון תמיד”

“הסיבה שהפרידה כואבת כל כך היא כי נשמותינו מחוברות. אולי תמיד היו מחוברות והיויות. אולי חיוינו אלף חיים לפני זה, ובכל אחד מהם מצאנו זה את זה. ואולי בכל פעם נפרדנו מהסיבות הדיוק אותן. זה אומר שהלוואי הזאת היא גם הלוואי של עשרת אלפי השנים שעברו, וגם פרולוג למה שיבוא.”

“והסיבה שלוק חושב על זמן ועל רצון חופשי היא משום שהוא מאמין שכסף הוא הדבר הקרוב ביותר שבני אדם אי־פעם הגיעו אליו כדי לגבש את הזמן ואת הרצון החופשי לצורה פיזית דחוסה. מזומן. מזומן הוא גביש זמן. מזומן מאפשר לך להכפיל את רצונך, והוא מאפשר לך להאיץ את הזמן. מזומן הוא מה שמגדיר אותנו כמין. לשום דבר אחר ביקום אין כסף.”

“אסונות טבע קורים מדי פעם, אבל עוני קורה כל הזמן, ולכן העוני הוא הטרגדיה הגדולה ביותר, הוא האסון הגדול ביותר של האנושות!”

“כשהעסקן מגנה את האידיאליזם של נער המשרד שלו, הוא בדרך כלל מדבר בדברים כאלו: "אח, כן, כשאדם צעיר, יש לו את האידיאלים האלה במופשט, ואת הטירות באוויר; אך בגיל הביניים כל אלה מתפרקים כמו עננים, ואדם יורד להאמין בפוליטיקה מעשית, להשתמש במכונות שיש לו ולהתקדם עם העולם כפי שהוא." כך, לפחות, דיברו בי כשהייתי ילד, אנשים כבדי משקל וצדיקים, שעתה קבורים בכבוד. אך מאז גדלתי וגיליתי שהאנשים הצדיקים האלה שקרו לי. מה שקרה בפועל הוא ההפך המוחלט ממה שהם אמרו שיקרה. הם אמרו שאני אפסיק לאמון באידיאלים ואז אאמין בשיטות של פוליטיקאים מעשיים. אך אני לא הפסדתי באידיאלים כלל; האמונתי בבסיסים היא בדיוק כפי שהייתה תמיד. מה שאני הפסדתי זה האמונה הילדית הישנה בפוליטיקה מעשית. אני עדי”

“דון פדרו – "בזמן, השור הפראי נושא את העול." בנדיק – "השר עשוי, אבל אם בנדיק הרציונלי ייקח את העול, הוא יגרור את קרני השור למול פניי ויצבע אותי בטירוף; ובאותיות גדולות שיכתבו, 'הנה סוס טוב להשכרה', שיסמנו תחת סימני: 'הנה בנדיק הנשוי'."”

“מה קורה כאן?" — הצהירו ברונן ונועה, וצווחו את המילים האחרונות. "נועה לקחה יום אישי." "אני איבדתי..." נועה התאמץ למצוא מילים. "לא היה אוויר. הוא נעלם. הקו — הקו הזה!" "הקו הלי?" שאל גנסי. נועה הכה בראשו פעם אחת, תנועה מעורפלת שמשלבת מעט התנפנוף. "לא נשאר לי... יותר." הוא שחרר את רונן, רטט בידיו. "תודה, חבר," צרח רונן, ורגליו עדיין לא התעוררו. "תודה," אמר נועה, "אני לא רציתי... אתה היה שם. האור הזה." "כן," ענה רונן, קצת קשה. "האור הזה.”

“אני תמיד מנסה לעודד את עצמי על ידי שירה כשאני נעצב. רוב הזמן מתברר שהקול שלי גרוע יותר מהבעיות שלי.”

“יש לה אורה מופלאה סביבה, שמגלה אותך ללא הכנה. חפיפה של טוהר נעורים עם רגישות נשית. חן שמשך ומזמין בו זמנית.”

“הייתי מבלה הרבה זמן לבד. גדלתי אצל אמא פמיניסטית, אבל אבא היה מפחיד, ואחי היו אכזריים ומרתיעים. היו לנו חווה. הכללה הייתה שאין לך לעשות רעש בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים.”

“זו לא הייתה רעיון טוב לחזור הביתה לחג המולד. אני זקן מדי. לפני שנים, כשחזרתי מבתי ספר או מטיולים, תמיד ציפיתי לאיזו פרספקטיבה חדשה או תובנה רעננה על המשפחה עם שובי. זה כבר לא קורה יותר — ימי ההתגלות על הוריי, לפחות, חלפו... הגיע הזמן להמשיך הלאה. אני חושב שכולנו נעריך את זה.”

“...רוב הזמן, כל מה שיש לך זה הרגע הזה, ואהבה לא מושלמת של האנשים סביבך.”

“אל תבגוד במטרת בריאתך”

“עם הזמן החלה הכאבה להתרופף, והיה קל יותר רק לשחרר אותה. לפחות כך חשבתי. אך בכל הבחור שפגשתי בשנים הבאות, מצאתי את עצמי מחפש אותך, ובשעה שהרגשות הפכו חזקים מדי, כתבתי לך מכתב נוסף. אך מעולם לא שלחתי אותם, מפחד ממה שאולי אמצא. אז כבר המשכת עם חייך, ולא רציתי לחשוב עליך אוהב את מישהו אחר. רציתי לזכור אותנו כמו את הקיץ הזה. מעולם לא רציתי לאבד את זה.”

“'שמנה' היא בדרך כלל העלבון הראשון שבחורה מטיחה בבחורה אחרת כשהיא רוצה לפגוע בה. כלומר, האם 'שמנה' באמת הדבר הגרוע ביותר שבני אדם יכולים להיות? האם 'שמנה' גרוע יותר מ'נקמנית', 'קנאית', 'רדודה', 'יהירה', 'משעממת' או 'אכזרית'? לא בעיניי; אבל אז, אולי תעירי, מה אני יודעת על הלחץ להיות רזה? אני לא עוסקת בשיפוט על פי המראה שלי, שהרי אני סופרת ומתפרנסת משימוש במוחי... הלכתי לאירוע פרסי הספר הבריטיים באותו ערב. אחרי טקס הענקת הפרסים נתקלתי באישה שלא ראיתי כמעט שלוש שנים. הדבר הראשון שהיא אמרה לי? 'ירדת הרבה במשקל מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך!' 'ובכן,' אמרתי, מעט נבוכה, 'בפעם האחרונה שראית אותי זה היה מיד אחרי שילדתי תינוק.' מה שרציתי לומר היה, 'הבאתי לעולם את ילדי השלישי ואת הרומן השישי שלי מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה. האם אף אחד משני הדברים האלה אינו חשוב יותר, מעניין יותר, מהגודל שלי?' אבל לא – המותניים שלי נראו קטנות יותר! תשכחו מהילד ומהספר: סוף סוף, משהו לחגוג! יש לי שתי בנות שיצטרכו למצוא את דרכן בעולם הזה, האובססיבי לרזון, וזה מדאיג אותי, כי אני לא רוצה שהן יהיו ריקות-מוח, שקועות בעצמן, כחושות-עד-זוועה, שיבוטים; אני מעדיפה שהן יהיו עצמאיות, מעניינות, אידיאליסטיות, טובות-לב, דעתניות, מקוריות, מצחיקות – אלף דברים, לפני 'רזות'. ולמען האמת, אני מעדיפה שלא יהיה להן אכפת כהוא זה אם לאישה שעומדת לידן יש ברכיים בשרניות יותר משלהן. שיבנותיי יהיו הרמיוניות, ולא פנסי פרקינסוניות.”

“אתה יכול להפוך את כל הדמיונות והחלומות שלך למוצרים מוחשיים אם רק תשקיע את זמנך בעבודה קשה כדי להשיג זאת.”

“גדולה היא תוצר של זמן”

“הזמן הוא העושר הגדול ביותר בעולם, ורק באמצעות המרת הזמן ניתן להרוויח כסף.”